זחלים ועכבישים, נמלים ופרפרים, באלה היו מלאים ימי ילדותי הבודדה. בהיעדר חברה אחרת, זו החברה שמצאתי לי, ההתבוננות בחיה לוותה תמיד במעטה קודר של מחקר מדעי, בכליאתם וגידולם של החיים, גם כאשר גדלו דיים לעבור מהעולם. אך החלום מביט לאקווריום אחד מעופש שהותיר עימו אבי, בעזיבתו. דג מלאך אחד נותר, ואיש לא טיפל בו. מוזנח, הוא גסס לאיטו. אני זוכר את סנפיריו נעים קדימה ואחורה לאט, והוא נותר זקוף ומביט קדימה, ללא תנועה יתרה. הייתי עובר במסדרון בצעד מהיר על מנת שמבטנו לא יפגשו חלילה. מבטו המאשים ספק זועק הטריד אותי, ואחרים עשויים אולי ללעוג למצוקה זו, אך לא אני. בחלומותיי חוזרים אקווריומים עמוסים לעייפה בנחשים ורמשים, מתפוצצים ונזרקים על הארץ, ככורכים את העולם כולו עם מותם המיוסר. לעולם יעטפו את העיר הזו עיניים מאשימות, מציצות מכל פינה, תובעות צדק. |