קמפבל, שאותו ציטטתי בפוסט הקודם, אומר שמיתוס הוא חלום ציבורי וחלום הוא מיתוס פרטי. האמת של המיתוסים לפי קמפבל, השייך לאסכולה היונגיאנית, נמצאת ברובד הסימבולי שלהם. האירועים ודמויות שלוקחים חלק במיתוס ובחלום מסמלים תכנים פנימיים לא מודעים. המיתוסים מסמלים תכנים שמשותפים לכולנו – ארכיטיפים – ואילו החלום הוא הדרך הפרטית של כל אחד מאיתנו להתחבר לתכנים המיתיים כך שיהיו רלוונטיים לנו - לחיינו כאן ועכשיו. גם כאשר אנחנו חולמים על אירועים קונקרטיים שהתרחשו אתמול אפשר לפרש אותם באופן סימבולי כך שהתכנים שלהם יצביעו על מצבי נפש עמוקים יותר ואפשר לצורך כך להיעזר לפעמים בדמיון שלהם לתכנים מיתיים ידועים. לעתים רחוקות קורה אפילו שמישהו חולם חלום שבמובהק משחזר מיתוס קולקטיבי שהחולם לא בהכרח מכיר אותו. בכל מקרה, כאמור, הדמויות והאירועים בחלום אמורים להתפרש באופן סימבולי. לדוגמה, אם אנחנו חולמות על גבר שרודף אחרינו, ייתכן שאנחנו חולמות על הצד הגברי שבתוכנו המנסה לקבל ביטוי (לא בטוחה שזו דוגמה מעולה, מצטערת. זה מה שעלה לי ברגע זה). עד כמה שאני יודעת, רוב הסיוטים שלנו, לובשים צורה של תוכן חיצוני כלשהו – חיה שרודפת אחרינו, נפילה מצוק, חזרה לצבא, רעול פנים שנכנס אלינו הביתה ועוד. ואכן, כך היה אצלי במשך שנים: התגלגלתי על כבישים בלי יכולת לקום, פורצים נכנסו לי לבית, איבדתי את החתולה שלי ועוד. על פי התיאוריה היונגיאנית גם תכנים אלו היה אפשר לפרש כסימבולים למאווים, פחדים, תהליכים וכו', שנמצאו ברובד עמוק ולא מודע שלי. ואולם, בתקופה האחרונה, חוזר אצלי סיוט שכאילו השיל כל לבוש סימבולי: בסיוט אני בוכה ללא סיבה ויודעת שחזר הדיכאון. במקום להלביש את הפחד מהדיכאון בדמות חיצונית כלשהי אני חולמת עליו בגלוי. או שמא גם זה מסמל פחד עמוק עוד יותר? מעולם לא עברתי טיפול יונגיאני, למרות שהרבה פעמים חשבתי על זה. הייתי אמנם רוצה למצוא בתוכי איזשהם תכנים עמוקים אבל אני כנראה חוששת שכל מה שאמצא שם הוא תהום שחורה חסרת כל תוכן או סתם נטייה לחוסר בסרוטונין. |