פילוסוף המדע קרל פופר  חילק את המרחב הממשי לשלשה עולמות המחוברים ביניהם בקשרים סמויים: עולם-1, הוא עולם החומר הכולל  אובייקטים - עולם של דברים טבעיים בעלי קיום פיזי, בעלי נפח ומשקל, שנעים, נחים, נושמים וישנים. עולם-2 הוא עולם ההתנסות הסובייקטיבית – תהליכי החשיבה ופעילות הנפש, ועולם-3  - עולם הטענות, עולם בו האובייקטים הם תוצרי עולם-2, כלומר תוצרי הפעילות המנטאלית של האדם. בעולם-3 נכללים רעיונות, תיאוריות, מדעים, כל תוצרי האמנות, דתות, מיתולוגיות, מוסדות חברתיים ושאר התוצרים המופשטים של הפעילות האנושית ובכלל זה של הסייברספייס.

העולם הממשי, עולם-1, אינו משפיע ישירות על אובייקטים של  עולם-3, אלא בהתערבות הסובייקט האנושי ותוצריו המנטאליים שהם עולם-2. כך גם בכיוון ההפוך אובייקט אמנותי של עולם-3 אינו יכול להשפיע ישירות על עולם-1 הממשי, אלא בתיווך עולם-2 של הסובייקט ותודעתו. לדוגמה, יצירת אמנות תשפיע על סובייקט, ובהשראתה הוא יעשה מעשה בעולם הממשי, או בכיוון ההפוך, נוף יפה ישפיע על הסובייקט והוא יצור אובייקט, יכתוב שיר או ילחין מנגינה. זהו למעשה תיאור המצב עד לעידן הסייברספייס, תיאור בו היצירה האמנותית הסטטית, הנפרדת, מפסיקה לשמש כמשוב בין העולם הממשי לאמן היוצר בתום ה"משך" של מעשה היצירה.

לעומת זאת, בסייברספייס (שהאינטרנט, רשתות טלוויזיה, רדיו וסלולארי הן חלק ממנו), תהליך היצירה משתנה, הרשת והרכזות מספקות חיבור ישיר ומיידי בין הסובייקטים השונים בעולם-2 (שמחוברים ביניהם ואינם נפרדים יותר), לאובייקטים השונים בעולם-1, ובעולם-3. לדוגמה: אובייקט של עולם-3, כמו תכנה שכתב או משתמש האמן (עולם-2), מחוברת באמצעות הסייברספייס לחומרה דוגמת מצלמת וידאו, מזגן, מכונת הנשמה מלאכותית, או לווין ג'י.פי. אס., אובייקטים של עולם-1, העוקבים בחוג סגור אחר פעולות גופו, תנועותיו והוראותיו של האמן או הגולש. המשוב יוצר  דימויים, קולות, טקסט, שינוי טמפרטורה של חדר, הזרמת תרופה חיונית, או כל פעולה אחרת המשנה בזמן-אמת את העולם הממשי. הסייברספייס מאחד ודוחס  בחוג סגור (טופולוגיה לא-איקלידית דמוית טורוס), את שלושת העולמות של פופר. הסייברספייס אוצר בתוכו את עולם האידיאות של אפלטון, ומחברן ישירות לאמן, לתוצרי תודעתו (אמנות), ולאובייקטים המרושתים שבסביבתו. הגשמי, התודעתי והווירטואלי  התאחדו הסייברספייס   פייר טייאר דה שארדן שואל בספרו "התופעה האנושית":

"מהי יצירה אנושית אם לא נסיון לקבוע בכל אחד מאיתנו מרכז מקורי, שבו היקום משתקף בדרך ייחודית ובלתי ניתנת לחיקוי? ומרכזים אלה הם האישיות שלנו. זהו מרכז התודעה שלנו. המסקנה בלתי נמנע: ריכוז של יקום מודע לא יעלה על הדעת אם לא יאסוף את כל התודעות ואת כל המודעות, כל תודעה תהיה מודעת אל עצמה  בסוף הפעולה ואף תהיה יותר מודעת אל עצמה, ככל שהיא מתקרבת אל האחרות באומגה" ( דה שארדן 2005, 198).