התחלתי לראות מחדש את חשיפה לצפון. כשהיא שודרה בערוץ הראשון, השתדלתי לא להפסיד אף פרק, ועכשיו אחרי שעברו כמה שנים טובות, החלטתי לצפות בה מההתחלה. הזיכרון שלי לא הטעה אותי. חשיפה לצפון היא סדרה מרתקת שהאווירה המשפחתית שבה מחממת את הלב הרבה יותר מכל סיטקום אמריקאי שמקושט ב"או" מוקלט ומשוכפל כאילו ב מדפסת משולבת ובמוזיקה רגשנית.

כחלק מתנאי המילגה שלו, ג'ואל פליישמן, יהודי מניו יורק נאלץ לעבור לגור בעיירה קטנה באלסקה בשם סיסלי. פליישמן הניויורקי מתנגד לסביבה החדשה שלו לאורך הסדרה, אבל עם הזמן מוצא שהתושבים הופכים להיות עבורו משפחה חדשה . ואם במשפחות עסקינן, מעניין לחשוב על המודים המשפחתיים שמוצגים בתוכנית. בתוכנית אין אפילו משפחה אחת שדומה למשפחה מסורתית של אמא, אבא וילדים. אין בתוכנית אפילו זוג אחד נשוי. למעשה הזוג הקרוב ביותר להגדרה הזאת הוא הולינג ושלי, גבר בשנות השישים שלו ובת זוגתו בחורה בת 18, שמנהלים את הבאר המקומי. כל שאר הדמויות המרכזיות שחיות בסיסלי מתגוררות לבדן. הילדים היחידים שנראים בסדרה הם הילדים הפנימיים שחיים בתוך הדמויות. ילדים שפורצים החוצה מפעם ופעם ומחפשים את ההורה התורן. סוג של הורות אחרת בעולם הטלוויזיוני שחיי על מורשת קוסבי.

הסדרה מתרחשת באלסקה אבל ההרגשה היא של עולם נפרד. הרגשה שמתיישבת מצויין עם העובדה שאחת מהדמויות המרכזיות היא סימור מיניפילד, אסטרונאוט בדימוס, איש החזון בסידרה שנטע את דיגלו באיזור ומנסה לפתח אותו. באחד הפרקים, סימור מקבל הודעה שאחיו נפטר, ובגלל החשש ממותו שלו, הוא מתחיל לחפש יורש, כמו אישה שמעיינת ב קטלוג של בנק הזרע כשהיא מנסה לאתר תרומת זרע מתאימה. בסוף הפרק סימור מגיע למסקנה שהוא פשוט יצטרך לחיות לנצח.

דמות בולטת אחרת בסידרה היא מגי. יפיפיה עם לוק של לסבית : ג'ינס, חולצת פלנל משובצת ותספורת קצרה. מגי היא טיסת שמקשרת את העיירה שכוחת האל עם שאר העולם. מעניין שיפיפית הסידרה מביאה איתה מאפיינים כלכך גבריים. הדמויות האוטנטיות בסדרה מעבירות תחושה של קירבה וחמימות ומהוות אנטיתיזה של ממש לדמויות הטלוויזיוניות של היום.