עכשיו, בתקופת החגים, כששערי השמיים פתוחים, עולות להן שורות מתוך דפי התפילה ומקיימות איתי שיחה ערה. והשורה "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" חוזרת אלי בימים האחרונים שוב ושוב. אני קוראת לכם להתבונן פנימה ולראות מה המשפט הזה מעורר בכם? איפה הוא פוגש אתכם?
הפסקה.
אשתף אתכם בשלי. ברגע הראשון עלה "לקרוא באמת" יענו באמת באמת, לא משקרת..., באמת קוראת לך, לקירבתך, אך מייד אחרי זה עלה לקרוא ב א מ ת. יש אמנם אמת אבסולוטית אחת שלא משתנה, אך יש אמת שלך, כאן ועכשיו, במקום הזה וברגע הזה. והאמת הזו לא תמיד פשוטה, ולא תמיד נעימה או יפה. היא מה שהיא! ולפני כל דבר שאנו עושים או מתכווננים אנו צריכים קודם כל להודות בפני עצמנו (או בפני ה', או היינו הך) איפה אנו עומדים, מי אנחנו עכשיו, מה קורה איתנו כאן, כרגע.
ה' 'מעדיף' אמת 'מכוערת' מאשר שקר יפה (בינינו, ה' לא מעדיף כלום, ממש לא אכפת לו מכל המילים האלה ופלפולי המחשבות למיניהן... ולכן אדייק ואומר שזה ניסוח אנושי בלבד) וכדי להתקרב לה' ("ואני קירבת אלוהים חיפשתי") אני מדברת אליו מתוך האמת שלי כי זו השפה היחידה שהוא מכיר.
זה נשמע פשוט? לא כל כך. אנו רגילים ליפות ולהצטדק ולא תמיד להודות וגם אנחנו כל כך בתוך הסיפור שלנו שאנו לא תמיד מסוגלים להבחין בדקויות, במה שמסתתר בין הדברים. השאיפה היא להתחבר לרמת ההכרה, רמה שהיא כמו עד נטראלי שצופה על ההתרחשות (ואני חייבת לומר שהנטראלי הזה שלי הוא מה זה בוכה וצוחק וצועק לפעמים – לא להתרגש) ולדבר עם אלוהים כמו שאתם משוחחים עם החבר הכי קרוב לליבכם.
אפשר גם לקחת מאמן טוב שמשקף לך או כל גורם חיצוני - בעדיפות בעל הכרה צלולה.
בקירבה ובברכת חג שמח ושנה טובה עפרה |