הנסיעה לסופר מתחילה כבר בבית. זה קורה כשמלאי האקטימל והמלפפונים מתחיל לאזול, הקופסאות של החומוסים מקבלות מעין גוון של משומש עד שקוף, וכשהדלת של המקרר נסגרת לבד עד הסוף. זה סימן שמהדיאט קולה נשאר רק התרכיז, והגזים כבר מזמן התנדפו אל עבר האטמוספירה של המטבח. מה שצריך עכשיו זה לבחור לאיזה סופר ללכת, לעשות כאילו רשימת קניות, להחליט מה ללבוש ואם לקחת נורופן. אני מסתכל קצת בעצב לעבר הדלי של התרופות והיות ולא כואב לי שום דבר היום, אני נאלץ לוותר על הנורופן היומי ולרדת לאוטו. היום הזה לא מתחיל טוב.

אני מחליט לסוע לסופר הגדול, זה של הבורגנים. הסופר של הבורגנים הוא זה המצוי בקצה השני של העיר, הוא נחשב זול אבל זה רק בגדר `נחשב` כי אני לא מאלה שמשווים. הסופר הזה הוא סוג של אפסנאות אחת ענקית של חידוש מלאי ומצאי בסיסיים, העונה הזו של החגים שהכל נגמר פתאום מהר. יש גם את הסופר הקטן, זה המצוי קצת יותר קרוב, ושכל תפקידו בחיים הוא פתרונות של מאווים רגעיים כגון חלב שנגמר או שחלילה סרח, והדייט שאמורה להגיע אליי חייבת את הנס שלה על חלב. ניחשתם נכון - נסעתי לסופר של הבורגנים.

שני דברים לא לקחתי בחשבון בצאתי מן הבית. האחד הוא שהיום יום חמישי, והשני הוא שמחר זה החג הזה עם הסכך - סוכות קוראים לזה? לא ממש הבנתי למה בעשר בבוקר כמעט אין חנייה ואפילו לגרד בראש לא ממש עזר. הנחתי שבטח מחלקים משהו בחינם, ואולי גם אני ארוויח משהו? נורופן? חינם?! בסוף מצאתי חניה ועכשיו זה הקטע הזה עם החמישה שקלים לעגלה, אבל זה בסדר אני כבר מצויד במשהו קבוע שיש לי במחזיק מפתחות.

"מי רוצה מספר לבשר?" פונה אלי איזו אישה שיצאה מהתופת כנראה, נשארה בחיים ועוד עם מספר לתור של הבשר. מה זה אומר? זה אומר שבפנים גיהנום. אם אנשים תיכף יתחילו לספסר מספרים לבשר המצב באמת קשה. הנה זו נקודת האל-חזור. אם אני מסתובב יש לי עוד סיכוי להינצל, אם אני עובר אותה זה על אחריותי בלבד. אבל גם ככה היום שלי התחיל נאכס, התעוררתי מבועת לקול הלומות הפטיש, כשהשכן מלמעלה התחיל לדפוק בעדנה בשמונה בבוקר. לא שלומית בונה סוכה, השכן שלי בנה אותה מוקדם בבוקר. סרבתי בנימוס למספר של הבשר והלכתי למוסך של העגלות.

החלק הארי בכל הקניה בסופר היא העגלה. העגלה הולכת להיות הצמודה שלך לכל אורך הקנייה וכדאי מאוד שתסתדר איתה. כדאי גם שהגלגלים שלה באמת יהיו אחרי בדיקת `הכן עגלתך למרדף על המילקי` כי אם לא העבירו אותה טסט, אתה עלול למצוא את עצמך עם עגלה שעושה חראקות בכל הסופר ושתרעיד לך את הנשמה, וזה לא כולל את אותה פרוסת עגבניה שתמיד תמצא את הדרך אל אחד מארבעת הגלגלים ואז אתם שניכם משאירים במאחורה של העגלה שובל של מיץ אדום על הרצפה. עכשיו יש את הדביל התורן. זה שייצחק ויאמר לך "שהעגלה שלך מדממת" ואז אני אחייך אליו, עם הפרצוף של כאילו `מה זה הצליחה לך הבדיחה` בטח עשית לעצמך את היום. עכשיו תעוף.

נהגי העגלות, המה מתחלקים לשני סוגים, פשט ודרש. הפשט שולפים את העגלה מהמתקן וישר נוסעים איתה אל עבר ההמון, הדרש קצת יותר מורכבים. הם ישלפו את העגלה, יעיפו את כל הפתקים הישנים עם הרשימות הדביקות, יוציאו  את כל השקיות שהשאירו קודמיהם בתפקיד, הם גם יסיעו את העגלה אחורה קדימה ולצדדים - מעין בדיקת שפיות ואם הכל בסדר אז נשאר לבדוק שמן מים ולעסק.

אני דווקא יותר בכיוון של בית שמאי, תמיד משתדל לקחת את העגלות דווקא עם כל הרשימות שנשארו בתוכן כי אולי זה יזכיר לי משהו שאני לא רשמתי, וזה תמיד טוב ללמוד מנסיון של אחרים לא?

אני נוהג עצמי פנימה אל עבר המבנה המפלצתי הענק. צינורות של מזגנים ענקיים

ממזגים את החלל הגדול, שלטים גדולים שמגלים לך איפה מתחבא כל דבר, עובדים שמסדרים את הסחורה על המדפים כי הכל נחטף, ותמיד יש את הכרוז שמזמין את כולם לטעום בורקסים חמים, טרי טרי. עכשיו אני גם טורח להישיר מבט קדימה, ומבין שיש יותר אנשים מביום רגיל. רוצה לומר המון סואן, ושמישהו יקבע וועדת חקירה למחדל הזה שלי. אני והעגלה שלי דווקא מסתדרים לא רע והיא נענית לכל הבקשות שלי. מסיע אותה לירקות. 

האיש של המלפפונים מסדר את כל חייליו למסדר. לא משנה מתי אני בא, באיזו שעה וגם אם יש בחוץ שואה גרעינית - הוא שם, תמיד! "אדוני תיקח רק מלמטה!" הוא תמיד מנסה לפרגן לעצמו מעין ערימת מלפפונים כמו מסודרת בחצי גורן, אבל אז כולם באים לו ומפרקים הכל. אני מחריש לי בכל זאת כמה מלפפונים מלמעלה כי הם תמיד הכי שווים, ובזווית של העין מנסה לא להיתפס על ידי משטרת המלפפונים הזאת. מעניין אם בסוף הוא יצליח לסדר לעצמו את הקובייה ההונגרית של כל המלפפונים שהוא תמיד כל כך מנסה, ואז תמיד יבוא הילד המעצבן הזה שישלוף מלפפון אחד כזה מהאמצע של הערימה - הלך עליו.

ברקע מוזיקת מעליות שמנסה להרגיע, מה רע לנגן ברקע את ניל יאנג? צפוף. כל הזמן ידיים מפה וסליחה משם וזה כבר מתחיל להרגיש כמו צוללת סינית. בכלל יש צוללות סיניות? פתאום כוסית! אתיופית מדהימה בעלת ישבן חטוב, מאוד חטוב במעבר של השימורים. אני נכנס לפוזה של זה הגבוה עם האוזנייה של הנייד תקועה באוזן. יופי אידיוט עכשיו לך תדמיין שאתה סוכן מיוחד שבא לעשות מעצר סמוי על העגבניות שרי. גם ככה עוד נשארו לי כמה קופסאות של טונה מהפעם הקודמת. מפלס לי דרך לאיזור של הלחמים, מעמיס כמה לחמניות ליורש תוך כדי שמישהי מעמיסה דברים אל תוך העגלה שלי. "אופס סליחה, חשבתי שזו העגלה שלי" מחייכת, מובכת ומסתלקת. איזה מצחיק זה אנשים מובכים. מחזיר לה חיוך כזה של "לא נורא, לא קרה כלום וגם לי לא היה אומץ להתחיל עם האתיופית" חופשי תטעי על חשבוני, אין שום בעייה, באמת.

אחרי שבדקתי את הרשימה שלי, וזה כולל הרשימות הישנות שהיו על העגלה ולו רק על מנת לוודא שגם קודמיי לא שכחו שום דבר, וכשבאמת הבנתי שלא שכחנו כלום זה הזמן לגשת לקופה. יצא שאין לי עגלה של משפחה בעלת ארבע נפשות אבל מצד שני אני גם בחיים לא אתקבל לקופה המהירה. התור לקופה מרגיש כמו ערב ממוצע בנתיבי איילון. זה הולך לקחת הרבה זמן. ואני חושב, למה לא הלכתי אתמול, ולמה אני תמיד דוחה דברים, ולאן נעלמה האתיופית.

בעצם עכשיו התורים לקופות מזכירים יותר ביקורת דרכונים בנמל התעופה, אחרי שצלחתי את נתיבי איילון. החוקים הם שאם לוקחים שלושה ישראלים בתור אחד זה מתכון לבעיות, אבל להכניס שלוש מאות ישראלים בכמה תורים זה מתכון בדוק לחומוס. אני בודק איפה התור הכי ארוך ונעמד שם, כמה שהתור יותר ארוך ככה הריבים בין כולם יהיו הכי שווים. אני ממתין בחזקת נופת צופים. התורים תקועים, ברקע הביפים של הבר-קודים בקופות והבלאגן חוגג.

ואז זה מתחיל "אבל אמרתי לך לעמוד פה אוףףף!!!, איפה היית? עשרים דקות אני מחכה פה, פיספסנו את התור כי אתה הלכת לדבר בנייד" עכשיו זה הקטע שכולם כזה לאט לאט מפנים מבט אל עבר הבעל שעכשיו זה ברור שהוא לא מקבל היום, ושכנראה את סוכות הוא באמת יעביר בסוכה של חבר שלו... וואו זה היה מפחיד.

הריב השני היה על זה שביקש שישמרו לו כי התקשרו אליו עכשיו מהבשר שהכבדים מוכנים. זו כנראה השיטה החדשה והקצת יותר עדכנית של "רגע, אני רק הולך להביא משהו וחוזר" לאחר זמן מה הוא חזר אבל כבר לא לתור שלו מלווה באי אילו יללות קרב וברכות של החברים שלו מהתור של פעם. הריבים הנוספים סבבו סביב כל העצבים של תקופת החגים הזו הבאה עלינו תמיד לטובה. אני לא רוצה לחשוב בכלל על אלה שחרפו נשפם בתור למהירה. לאט לאט גם התור שלי קצת זז. לא הרבה זמן באמת רק איזה עשרים וחמש דקות. ברקע היה ניתן לשמוע עוד כמה חילופי דברים והאשמות הדדיות של "נו מה אכפת לך, יש לי רק נייר טואלט וחיתולים"

אני בקופה - קו הסיום! עכשיו זה השלב הזה שאני צריך לקשור לעצמי פלנלית על הראש ושמישהו ישפריץ עליי מים. "רוצה מבצעים?" הקופאית שואלת? עכשיו הלחץ זה שהיא תעביר את כל המוצרים שלך עוד הרבה לפני שהספקת לארוז את כולם בשקיות. פתאום בקופה הראשית כורזים בבהלה לכל האורזים שיבואו. אין לי מזל דווקא הפעם נפלתי על מגה קופאית, כזו שעברה גיבוש קופאיות בהצטיינות, ולא רק שהיא כבר העבירה  את כל המוצרים שלי ממזמן על הבר-קוד, אני עוד אורז וכולם ממתינים שם. יש לי טריק ידוע למצבים כאלה: "יש לכם סיגריות". אפילו זה לא עבד והקופאית שלחה אותי למכונה בחוץ. "רוצה עיתון בשקל?" היא שואלת. לא תודה יש לי אחד בעשרה שקלים בבית פלוס מוסף מיוחד.

אני בחוץ! יש את זה שחותם על חשבונית הקנייה כדי לבדוק שלא פילחת קוטג' או איזה ביסלי גריל, ואני בדיוק נזכר בקצין המלפפונים ואם הוא הצליח להרכיב את הקובייה שלו. וואו זה היה ארוך. מעמיס את התא מטען ונותן גז הביתה. בבית אני פורק את כל השקיות ומסדר יפה בארונות. אפילו מבעוד מועד ארזתי כך שכל שקית תיכנס ישר לארון שלה. גם כן החגים האלה, רק שייגמר כבר וכולם יחזרו לתורים הרגילים שלהם. טוב מה אוכלים עכשיו?

צהריים הלכתי לאכול עם שני חברים. נו שלא יתבזבזו הקניות.

עמית