"את יודעת שאני אזיין אותך אחר כך, נכון"?

אנחנו במטבח של ההורים שלה. עוד ארוחת חג. כולם עסוקים. מסדרים את השולחן, מתרוצצים אחרי ילדים. היא קוצצת ירקות לסלט. אני עומד מאחוריה. אם מישהו יפנה ראש לכיווננו, הוא יראה אותי רוכן לנשיקה חביבה על הכתף, ותו לא. הוא לא יראה את השיניים שנוגסות בה קלות. הוא לא יראה את היד שמונחת על על קדמת השמלה שלה, על הכוס. גם לא את הזקפה שנוגעת-לא-נוגעת באחוריה.

"את יודעת?"

"כן"

"אחרי שנסיים כאן, אחרי שאני אתנהג יפה לאמא ואבא, ונחזור אלייך, אני אעמיד אותך על ארבע. ואלקק אותך, כמו שאת אוהבת. מכפות הרגליים, למעלה, מאחורי הברך, את הירכיים, בעיקר את החלק הפנימי. ואת הכוס, ואת התחת החמוד שלך. את אוהבת את זה ככה, נכון?"

היא מתנשמת. "כן".

"את חושבת שמישהו כאן יכול לדמיין אותך, כמו שתהיי עוד שעתיים-שלוש? ילדה טובה כמוך, על הברכיים, מוצצת, או מקבלת בתחת?"

פאוזה, אנחה קטנה. "לא".

"את רוצה, נכון?"

"כןןןן"

אני מעסה עוד רגע את הכוס שלה, מעל השמלה. דוחק את הזקפה שלי אל התחת המלא שלה. ואז זז לאחור, וניגש להביא את בקבוקי השתייה מהמקרר.