תגובה בשלושה חלקים למניפסט של הספרי-יניב "השמאל הלאומי"

האם בכל זאת יש שם משהו? - חלק א'

קראתי את הראיון של ארי שביט עם הספרי ויניב (במוסף "הארץ" 11.9.2009) עד תומו ולא מצאתי אף מילה אחת על הערבים אזרחי ישראל, הרי אתם יודעים שזה העניין הכי חשוב בעיני. גם אחר כך, בטקסט עצמו, צריך היה לגלול עשרות רבות של עמודים ולהתגבר על קושי אסתטי רב (לא דילגתי על אף מילה), כדי להגיע אל אותו עיקר, אבל שם התגלתה הפתעה. 5-7 סעיפים מתוך 77, הקדישו הכותבים למיעוט הערבי בישראל וזה לא מעט יחסית למניפסטים אחרים מן העשור האחרון. אחר כך, אחרי כל 110 העמודים, מי שנשאר לו אוויר מגיע אל הקטע האחרון ממש, סעיף 79 תחת הכותרת "אחרון", הטקסט המכונן מתוך "זעקי ארץ אהובה" לעזריאל קרליבך. הוא מופיע אחרי ההערות של החברים מהתקשורת, כעין הערה נוספת לטקסט של הספרי-יניב, הגם שהתפרסמה 56 שנה לפני כתיבתו.

שווה לקרוא את הקטע גם בלי קשר למניפסט כולו. על כל פנים, משהגעתי לשם חשבתי שאולי כדאי להתגבר על הסלידה מן הסגנון התוקפני של הספרי-יניב ומן האגרסיביות כלפי מי שלא מסכים איתם. הם מאכזבים כמעט בכל הנושאים המרכזיים ביותר, ואף המכריעים: הם מוותרים על השלום עם הפלסטינים; הם שונאים ומשמיצים את יוסי ביילין; הם מתנפלים על סרבני שירות צבאי ועושים להם הבגדה (סימון בוגדים); הם מאיימים להפוך את האזרחות למסדר-נאמנים קשוח, ועוד ועוד.

 אבל לעומת כל אלה, היחס אל המיעוט הערבי בישראל הוא בעיני הגורלי. כך זה, משום שהיהודים והערבים אזרחי ישראל הם שני המרכיבים המרכזיים של האזרחות כאן. הם שני הלוחות הטקטוניים שעליהם מונחת המציאות שלנו, והיחסים בין שני הלוחות הללו יקבעו את העתיד של הארץ הזאת ובמיוחד את עתידה של המדינה שהוקמה בה. לכן הגישה אל היחסים ביניהם היא-היא אבן הבוחן לתפיסת המציאות, הפנימית והחיצונית גם יחד, של כל ציוני אמיתי בין אם הוא שמאל או ימין. לכן משהגעתי אל סופו וראיתי את חמשת הסעיפים ואת הציטוט מקרליבך, חשבתי שראוי לבחון שוב את המניפסט כולו.

חמשת הסעיפים הנוגעים לאזרחים הערבים מעודדים, ראויים לניתוח קפדני נוסף ועל פי "הוראות ההפעלה" של הטקסט כולו (כך ביקשו הכותבים), הם זקוקים גם לגריעות ולתוספות. אבל כשם שהשניים לא חסכו שבטם עד שהגעתי אל המעיין של ע. קרליבך, אין סיבה שאחסוך אני. אז קודם כל שאפו, על עצם המהלך. מזה זמן שלא קיבלנו ספרון כקול קורא, כך גם ניכר שהשניים התבגרו בשנות ה-70. עצם הפרסום מרצין את הדיון. הטקסט זורם וקולח, לא בלי הומור, הסגנון שובה לב ולעתים אף מידבק (אני מודה),  אבל זאת לאוזנַי, כגבר-אשכנזי-קיבוצניק שנולד כאן בשנות החמישים של המאה העשרים. מיה בנגל כבר רמזה בהערתה שצריך להיות כל אלה כדי שניתן יהיה לעבור את כל המלים, הביטויים, מבני הלשון והמשפט וכו', מבלי לסלוד.

כן, אבל

כן, יש בדברי הכותבים התייחסות הוגנת לאזרחים הערבים. כתוב שם שהם אזרחי המדינה אבל הם לא 'שלנו', ושלפני שדורשים מהם נאמנות צריך לדאוג לשוויון שלהם איתנו. אבחנה אמיצה.

יש שם גם הכרה בכך שלא באנו אל ארץ ריקה וכי הם היו כאן לפנינו; הכרה בזרוּת המובנית שלהם בתוך מרחב תודעה יהודי-ציוני, אשר כפוי עליהם; בהפליה המוסדית; בגזענות של היהודים כלפיהם, ועוד ועוד.

אבל אחרי כל זה הם מתנצלים, אבוי להתנצלות הזאת. הם לא מתנצלים בפני הערבים על העוול שנגרם ושממשיך להיגרם, אלא דווקא על הטיפשות שלנו ביחס כלפיהם. נו.. זו התחמקות לא ממש אינטליגנטית, כי היא שקופה מדי. זוהי לא התנצלות, ולמעשה זו קריצה פנימה בסגנון "סליחה שניצחנו". כלומר, לא שגרמנו וגורמים עוול ושזה אינו ראוי, אלא שזה פשוט לא כדאי לנו ואנחנו פוגעים בעצמנו..

התנצלות של ממש היא לא אקט של נימוס ואם היא מתקיימת הרי שזה ללא הסתייגות ובעיקר היא נכונות לשאת במחיר, ובלי פחד. אבל הם חוששים שאם יתנצלו, יתפרש הדבר כאילו כל המהלך להשיב את עם ישראל לארצו היה לא צודק מבחינה היסטורית, ואין זה כך בהכרח. ההתנצלות פירושה נטילת אחריות על מעשים או מחדלים, ולא ביטול עצמי. ובהמשך, נטילת אחריות על המעשים אין פירושה היענות לכל תביעות הנפגע. וגם, התנצלות של ממש, שמוכנה לשלם מחירים, אולי גם מפחיתה בהרבה את הפגיעה עצמה. הכותבים מבינים שצריך להתנצל, אבל הם עושים זאת רק לשם הנימוס, תוך התחמקות, ואולי משום החשש מנטילת האחריות. אבל גם פרה שמניבה דלי מלא בחלב, עלולה לבעוט בו ולשפוך אותו. כך גם הספרי-יניב, גם כאשר הם מתנצלים הם עושים את זה בחצי פה, ותוך כדי התרעה חמה על הפגיון המוסתר בכליו של הערבי, כל ערבי, ומחכה שנפנה לו את הגב (עמ' 70). הרי אמרתם שהפחד, הוא הקטר שמוביל דווקא את הרכבת של הימין, לא? אז למה להפחיד? למה?

קיים פער גדול בין הבאתם את הנושא של היחס אל הערבים מן הזווית הראויה, לבין ההתבטאות שלהם, שמסגירה התנהלות הפוכה, לאומנית ויהירה. הפער הזה הוא הבעיה. קרליבך נקי מהעמדת פנים ואצלו יש קשר ישיר בין הערכים עליהם הוא מתבסס לבין העמדה המוסרית שהוא נוקט. הוא מעז להשפיל את עיניו מפני מבטם המוכיח של הערבים, וליבו מפרפר נוכח גזל האדמות המרושע בחמש השנים שלאחר הניצחון בשדה הקרב. הוא מעז גם להביט במראה ולראות נכוחה את דמותו המעוותת. היכולת הזאת להתבייש באמת, עוצמת המוסר היהודית הזאת שבוחנת אותנו ביחס אל האחר, לא עברה אל הכותבים, הדור השני לציונות ותחת זאת הם מתבריינים ומפחידים. איפה הגלותיוּת כשצריך אותה..

--------

ביום א' הקרוב:

אולי בכל זאת יש שם משהו - חלק ב'

מלים על קידמה שמאלית, לחן של ריאקציה שמרנית