מריץ שורות
כל יום חמישי מאוחר בלילה, כמו שעון.
פוסטים פופולאריים
-
קינדרלעך
13/11/09 | 2223 צפיות
-
עקוּדים
31/7/09 | 1599 צפיות
-
רק עוד יום
19/4/12 | 1168 צפיות
-
שיר כאב
17/3/13 | 1765 צפיות
-
טרינידד
20/8/09 | 1941 צפיות
-
יפה שקיעת שמש
10/7/09 | 1586 צפיות
פוסטים אחרונים
- העתיד כבר כאן 16/12/13
- דמיון מודרך 7/12/13
- מגיע לו שיכתבו עליו שיר 28/11/13
- חולדאי פינת לפיד 21/11/13
- ח"י, ח"י, ח"י 12/10/13
- כזו טרגדיה 6/10/13
כפרות
| יותר מכל שנות ילדותי אני זוכר את הקיץ של אולימפיאדת מינכן. הורי נסעו אז לתור את אירופה לאורכה ולרוחבה. אינני בטוח כלל שבימים ההם כבר הבשילו חבילות הטיול המאורגן בן ששה עשר הימים לאירופה הקלאסית - "את היום השני בפריז נתחיל בביקור למרגלות מגדל אייפל. חציו השני של היום יהיה פנוי לשוטטות ברחובות העיר, ביקור בבתי הכלבו האופנתיים ורכישת מזכרות ומתנות לבני המשפחה" - או תשעה ימים לאוסטרו-הונגריה - "כולל שייט על הדנובה וביקור בחצרו של פרידריך הגדול," אבל אמא ואבא ארזו מזוודות ונסעו להולנד ודנמרק ושוודיה ושוויץ וגרמניה ואולי גם ללונדון ולפריס. זה היה עניין לשלושה שבועות, ארבעה לכל היותר. אבל בשבילי זה היה הקיץ הארוך מכולם. אחותי הגדולה ואני הועברנו לחיפה ושם בילינו את הימים הארוכים במרחב שבין אחוזה למרכז הכרמל, בין שני בתי הסבים והסבתות שלנו. שלא כמו בקופנהגן או בשטוקהולם היה האוויר חם ובהיר לאורך כל הקיץ. היינו יורדים למכולת או לים, מחטטים בארונות ובודים לעצמנו חיים יפים יותר. מדי כמה ימים היינו מוצאים באחת מתיבות הדואר גלוייה עם נופים רחוקים ובולים שנראו כמו שצריך. היינו יושבים שעות על המרפסת ברחוב חורב וסופרים מכוניות נודדות ומחכים שמשהו יקרה.
ודברים אכן קרו כשאני חושב על זה עכשיו. ההמתנה לא היתה לשווא. בניינים קרסו והמון אנשים נפלו מהם. אנשים אחרים נפלו לאו דווקא מבניינים. אנשים גם קמו, נסעו לכל מיני מקומות והשתקעו בהם. חלקם אף חזרו מאוחר יותר. לאחרים זה נהיה מאוחר מדי. אנשים עשו מעשים גדולים או ביזבזו חיים שלמים לריק. קרו מאז המון דברים שלא שיערנו בנפשנו כשישבנו וחיכינו, אחותי הגדולה ואני, על המרפסת ברחוב חורב בקיץ של אולימפיאדת מינכן.
בסוף, אחרי שלמדנו לשחות ואחרי שהחזירו את גופות האחד עשר ממינכן בטקס ממלכתי רב רושם שאפילו הטלוויזיה של סבא שלי לקחה ברצינות והתמונה לא זזה מילימטר לכל אורכו, אחרי כל זה חזרו גם ההורים שלי. אני זוכר סוכריית ענק על מקל בצורת מפרש של סירה בצבע כתום, וחולצת טריקו לבנה עם הדפס כחול של מישהו משחק כדורגל. גם הסוכריה וגם ההדפס על החולצה אצל אחותי היו שתיהן באדום.
בשנים ההן היתה לנו כלבת אייריש סטר שקראנו לה דונה, היא היתה גבוהה ואתלטית עם שער חלק בצבע עוגת דבש, וגם טפשה גמורה. לכבוד הנסיעה של הורי היא נשלחה לפנסיון כלבים, במושב אודים נדמה לי, אבל יכול להיות שאני טועה כי עד שלא נפתח שם בסביבה האיקאה, לא התעניינתי בחלוקת שטחי השיפוט של האיזור ההוא. ללמדכם מה רב כוחו של וילון אמבטיה בתשעה שקלים. בכל מקרה, למחרת שובם של הורי נסענו, אחותי ואבי ואני להשיב את דונה הביתה, ומיד כשנפתחה דלת המכלאה בה השתכנה הכלבה במהלך שהותה שם, היא קפצה עלי, הפילה את הסוכריה הכתומה אל הרצפה וקרעה קרע בחולצה החדשה, ממש בשריר הירך של הרגל החזקה של השחקן מן ההדפס הכחול, וכך הסתיימה הקריירה שלו, וגם של החולצה עצמה. --- שם, במלחמה ההיא, גם היכרתי לראשונה באופן אישי אנשים מתים. היו שם כל מיני בני דודים מדרגה שנייה או שלישית ובנים של כל מיני אנשים שראיתי בכל מיני מקומות. לרובם קראו משום מה יוסי, וכשעוד היו בין החיים היתה לכולם בלורית שהיתה מתבדרת ברוח החמה בכנרת בכל שבת בשתיים בצהריים. אבל טוב יותר מכולם היכרתי את האיש שלימד אותי לשחות כמו שצריך כשהייתי בן שבע בקיץ של האולימפיאדה. מאוחר יותר סיפרו לי שהוא היה חייל חשוב ביחידה חשובה, אבל כשחזר מן המלחמה הוא כבר לא חייך יותר. השנים מנקזות אלינו כל מיני סוגים של זכרונות. כל אחד הולך בדרך שטווה לעצמו או שהיתוו לו החיים. מצמצם מעגלים או מרחיב אופקים. יש דברים שאנחנו שומרים קרוב ואחרים שמתרחקים מאיתנו,חלקם לאט לאט ואחרים בשנייה אחת קצרה. אבל האיש ההוא, שמת כשהייתי בן תשע ושבעצם לא היכרתי אותו באמת, הוא האיש הכי-לא-מוכר-לי שנמצא אצלי קבוע בראש, כי בלי שאדע אפילו למה, פעם בשבוע-שבועיים הוא חוצה את מרחב הזכרון הפרטי שלי מצד לצד בשחיית פרפר תוך שהוא מחייך אלי בכל פעם שראשו עולה מעל המים. ---- שלושים ושש שנים למלחמת יום הכיפורים. שבת שלום. |
תגובות אחרונות
-
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
-
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
-
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
-
תוגת אבי
בתגובה על דמיון מודרך
-
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
-
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (27)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
להב, אתה כותב נהדר.
גמני ספרתי מכוניות מהמרפסת של סבתא בחופש הגדול, ולפעמים ספרתי רק אוטובוסים, כדי לגוון.
זו הייתה מלחמה נוראה באמת.
אתה בטח לא אוהב צבע צהוב....
כן. ככה ממש. גם אצלי. שונה ובכל זאת דומה
מלחמה הזויה וזכרונות הזויים מאז
והרבה מאוד משפחות שלא מצליחות להתעורר מהסיוט ההוא
להב
~~~~
אתה בטוח שהטלביזיה לא היתה שלנו?
כי גם אצלנו, קצת צפונה יותר, היא שהתנהגה באופן דומה.
נראה לי שכך הן נוצרו.... עם פסים עולים כלפי מעלה ושלג...
יפה כתבת.
רוני (-:{
יפה,
החוויה האישית שלי דמתה לחווית המשפחה שעלתה לארץ רק שבועיים ואז התחילה מלחמת המפרץ והם היו צריכים להכנס לחדר האטום שלא היה להם, אני אירחתי אותה בחדר האטום שלי כי זה בדיוק היה הזיכרון שלי האישי מאולימפיאדת המינכן,
עולים חדשים שלא יודעים עדיין לאן פניהם מועדות ומלחמת יום הכיפור אומנם פסחה על משפחתי אבל לא מלחמת שלג הלבנון הראשונה ,
ככה זה, זה בעצם כור ההיתוך האמיתי בארץ הזאת,
לפי הגיל, הזיכרון שלך שמור נהדר.
רב כוחו של וילון אמבטיה ב-9 שקלים כמעט כמו חיוך או חיתוך תספורת המשרים בטחון והכל מתפוגג לו בהקאה אחת של חלמונים צהובים וכמה טוב שאפשר -עדיין- להבחין בשמש צהובה בציורי ילדים.... אהה, הכתיבה האסוציאטיבית הזאת שלך... תענוג.
ובכל הנוגע לזכרונות מאחוזה - כדאי שאשתוק
טוב, נו. אם כולם מעלים חוויות מחיפה...
אז אנחנו היינו הולכים ברחובות נוה שאנן עם מגהפון - קיבלנו מהתנועה - וצועקים לדירות שהתרשלו להאפיל את החלונות.
וגם, כאזרחות טובה, התנדבנו במעון אומנה כדי לשחק עם הילדים. והפסקנו אחרי המלחמה. כי כבר לא צריך היה להוכיח אזרחות טובה.
"שם, במלחמה ההיא, גם היכרתי לראשונה באופן אישי אנשים מתים."
*
גמאני.
הרגשתי שאתה פותח כל הזמן חלונות בתוך חלונות ואפילו לא טורח לסגור אותם
או לחבר בין הנקודות... ואז הבנתי
שאצלך הם עדיין פתוחים. 36 שנים אחרי...
גם לי יש איזו דמות גיבור שנצרבה לי בזיכרון ולא עוזבת...
אני חושב שזה צורך...
קיצור תולדות הזמן
במסע הזה,דרך האבנים הצהובות של הזכרונות, אנחנו עוצרים על סימני הדרך הקולקטיביים ("איפה הייתי כש..."?),
והופכים אותם לפרטיים.
בסיפור האינטימי שלנו,תמיד ישנו איזה זכרון מראה, תחושה, מקום, אדם מסויים מאד, שהופכים להיות הסמן, האייקון הפרטי שלנו, מישהו שמולו ניתן לצמצמם את הארוע המכונן לכדי סיפור אישי,קרוב.
ככה אנחנו מסוגלים להכיל ולשמר זכרון של "ארועים גדולים", צלקות קולקטיביות ולהביט בהם ממרחק הזמן מגובה העיניים או זכרון הלב.
מסתבר שכולנו, או גדלנו בחיפה, או נגענו בה מתישהו בילדותנו.
העיר שנשארהעל תקן נוסטלגיה, עד עצם היום הזה.
ומזמן שרציתי להגיד, העבודות שלך, צמצום מדוייק.
( פעם, ב1 באפריל, שפכנו בקבוק ריצפז לתוך המפל שהיה בכניסה למלון דן, וכל שדרות הנשיא נמלא קצף. זה היה אותו לילה יחיד וגורלי, בו הכרמל התעורר ממאה שנות תרדמת.)ידעתי שאם אני אקרא עד הסוף, אני אבין את ה"פעמיים חי" שפתח את הפוסט. זה עניין של ציפיות, ואתה אחד שממלא.
מעניין איך 2 הפרצופים האלה שפעם עיטרו שנות-טובות ודגלי-יומעצמאות יכולים עכשיו בקלות לעטר את האמצע של העיגול של לוח מטרה.
פוסט חזק ביותר. נמאס לי כבר לחזור על המנטרה לגבי הכתיבה הנהדרת שלך, עם הסיפור והרגש והניואנסים, אבל אין לי משהו אחר להגיד.
מקסים
הבוקר של מינכן -
חזן, המורה לתנ"ך, התימני "המאד שזוף", נכנס, לבן יותר מהקיר המלוכלך של הכיתה, מניח את התיק על השולחן, ואומר - "תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מסוגל ללמד". ושקט כמו שהיה בהמשך השעה, לא היה באף שיעור.
ולאחריו נכנס המורה לפיזיקה (שנהיה ברבות הימים ראש עיר ולא במקרה) ולימד אותנו על כוחות פיזיים אך לא איך להיות בני אדם.
מארק ספיץ, אמרתי להורים שלי כשהטלוויזיה הראתה תמונות בשחור-לבן מהבריכה האולימפית במינכן.
עם מארק ספיץ אני רוצה להתחתן, אמרתי לאבאמא אז כשהייתי בת חמש.
וההורים שלי לא שוכחים לי את זה עד היום.
גם אני לא שוכחת להם איך הלכנו לנקודת איסוף החיילים. אבא במדים, נותן יד לילדה בשתי קוקיות וילקוט אדום ראשון מתנדנד על הגב, שנותנת יד לאמא, שפתאום התחילה לבכות.
אמא בוכה? אף פעם לא ראיתי אותה ככה.
ונבהלתי. מאוד נבהלתי. יותר מהמחשבות על המלחמה נבהלתי מהדמעות של אמא, שזלגו לה מכל הגוף.
ואבא נסע. עם כל החיילים.
וחזר הרבה חודשים אחרי אותו יום.
וישב ימים ארוכים במרפסת, מעשן סיגריית מוסטנג אחרי סיגריית מוסטנג.
ושותק.
המון זמן שותק.
היה לי נחש בשק שינה במדבר, הוא סיפר לי יום אחד.
והדליק עוד סיגריה.
חברים שלך נהרגו במלחמה? הייתי שואלת אותו והוא היה שולח אותי לאמא ושותק.
זכרונות.
עם כל הכבוד למדינאים שלנו מהיום, אני מתגעגעת להומור של גולדה ודיין, לדיבור האיטי והמחושב שלהם ולמתינות השקולה שאפיינה אותם.
פנסי רכב כחולים, גליונות נייר חום על החלונות, רחובות חשוכים, סבתא שממאנת לרדת למיקלט ומתיישבת בפתח הבלוק על כיסא ואומרת שוב ושוב - הכל בסדר כלום לא ייקרה, מקלט שפונה ואורגן ותוקתק במהירות, שכנים שהלכו ולא חזרו ושתיקת האימהות, הנשים והבנות לאחר מכן.
והטיול לקונטרה בתקופה שהייתה בידינו - מדוקדק, מוקפד עם עצירה כימעט ליד כל נקודה צבאית משמעותית בקרבות על הגולן. שלביו המוקדמים של החורף הישראלי בפריחה מנוגדת לשווע לשרידי התופת שאירע רק 3 חודשים קודם לכן, שלדי רק"מ והמון המון גדרות ושלטי שדמי"ם.
קוראת אותך וניזכרת.....בנופיי ילדותי ....הברכה בדן כרמל,נופי ההרים באחוזה,
נוסטלגיה מבורכת על הבוקר.....
ואחר כך המילחמה..והסלוטייפ על החלונות שהדבקנו .....את השירים ששמענו ברדיו קטן ,ובקלטת מצוקמקת.....את המיקלטים .....את החשיפה הראשונית לאבדן....
בעיקר עלה הזיכרון של ביטחון וגאווה שהיתה חזקה מאוד בצבא,בהורים,ובמורשת.
תודה להב שהבאת....לרגע "חזרתי" להיות הילדה עם הקוקיות.....
*חג שמייח.
ענת
ההאפלה, אחוות השכנים והריחוק-קירבה לאבא שלי שחוזר, זר פתאום, אחרי הרבה זמן, עם המון לכלוך ועיניים עייפות וזקן שמכסה לו את הפנים, שרואים שזרקה בו שיבה.
וגם שידורי הטלוויזיה בבוקר פתאום. "אנני אוקלי אשת לפידות".
אלה ציוני הדרך שלי מהמלחמה ההיא.
תמימות מרעידה ומזעזעת.
שב"ש וחג שמח.
אני גם זוכר את המלחמה הארורה ההיא. מלחמת ההתפכחות שלא היתה.
יש הטוענים שאז התפכחנו משכרון מלחמת ששת הימים. לא פכחון ולא בטיח.
מספיק לראות את הסרטים שעולים לאחרונה ביוטיוב בהם חיילים מנציחים התעללות, כדי להבין עד כמה גבה לבנו ועוד כמה עוד יש לנו לעשות עד שנשוב למידותינו הנכונות והצנועות ונלמד להיות בני אדם שוב.
וכמו הסוכה שלא הושלמה, הכל נשאר עם
תחושת ארעיות.
חג שמח.
ארבע שנים אחרי. אותם זיכרונות של מרכז אחוזה, של סירנות המלחמה. אני זוכר את חטיפת סבנה ואת מעלות.
מעניין.
קרא את שלי הערב.
יכול להיות שזכרונותי התערבבו להם הערב בשלך?...
שחיתי לאורך כל הטקסט שחיית פרפר.
חג שמח להב
רונית