אחותי הגדולה ואני הועברנו לחיפה ושם בילינו את הימים הארוכים במרחב שבין אחוזה למרכז הכרמל, בין שני בתי הסבים והסבתות שלנו. שלא כמו בקופנהגן או בשטוקהולם היה האוויר חם ובהיר לאורך כל הקיץ. היינו יורדים למכולת או לים, מחטטים בארונות ובודים לעצמנו חיים יפים יותר. מדי כמה ימים היינו מוצאים באחת מתיבות הדואר גלוייה עם נופים רחוקים ובולים שנראו כמו שצריך. היינו יושבים שעות על המרפסת ברחוב חורב וסופרים מכוניות נודדות ומחכים שמשהו יקרה.

ודברים אכן קרו כשאני חושב על זה עכשיו. ההמתנה לא היתה לשווא. בניינים קרסו והמון אנשים נפלו מהם. אנשים אחרים נפלו לאו דווקא מבניינים. אנשים גם קמו, נסעו לכל מיני מקומות והשתקעו בהם. חלקם אף חזרו מאוחר יותר. לאחרים זה נהיה מאוחר מדי. אנשים עשו מעשים גדולים או ביזבזו חיים שלמים לריק. קרו מאז המון דברים שלא שיערנו בנפשנו כשישבנו וחיכינו, אחותי הגדולה ואני, על המרפסת ברחוב חורב בקיץ של אולימפיאדת מינכן.

בערב היינו יושבים עם סבא שלי מול הטלוויזיה ורואים שידורים מן התחרויות. כלומר, בעיקר היינו שומעים אותם. כי הקליטה אף פעם לא היתה משהו, ובדיוק כשאסתר שחמורוב דילגה מעל המשוכות גם התמונה נסעה לה כלפי מעלה, בהתחלה לאט לאט, אבל ככל שחלפו השניות היא נכנסה לקצב ובסוף אי אפשר היה לראות כלום, וככה העולם היה לא רק בשחור לבן אלא גם טס למעלה במהירות עצומה, ואנחנו רק יכולנו להאמין שהכל אכן מתנהל כמו שצריך שם במינכן. אבל בוקר אחד התעוררנו ובעיתון היה כתוב שהכל התנהל לגמרי לא כשורה וחבל. וגולדה אמרה שלא ננוח ולא נשקוט עד שנתבע את דם המרצחים. ובאמת תבענו יופי.

ובבקרים סבתא שלי היתה מביאה אותנו אל הבריכה של מלון דן כרמל, שאפשר לראות ממנה את ראש הנקרה. היה שם חבר ילדות אחד של ההורים שלי שהיה מעביר את ימי חופשת הקיץ בתור מציל, וככה זכינו למורה פרטי לשיעורי שחייה בבריכה אלגנטית עם כסאות נוח יפים ואנשים ממקומות אחרים בחלוקי רחצה לבנים. והוא זרק אותנו אל המים הקרים כדי שנשפר את השחייה שלנו שלמדנו בחופש הקודם בקבוצה ענקית של ילדים, בבריכה העירונית בנצרת עילית שנראתה הרבה הרבה פחות טוב. הרבה אני לא זוכר מאז -חוץ כמובן מהעובדה שאני זוכר איך שוחים - אבל אני יודע שהיתה בי תחושה עמוקה של בטחון במחיצתו. אולי זה היה בגלל החיוך שלו, אולי החיתוך של התספורת, ואולי בגלל שאז, בבריכה של דן כרמל, הוא הבטיח לי שיום אחד אשחה כמו מארק ספיץ.

בסוף, אחרי שלמדנו לשחות ואחרי שהחזירו את גופות האחד עשר ממינכן בטקס ממלכתי רב רושם שאפילו הטלוויזיה של סבא שלי לקחה ברצינות והתמונה לא זזה מילימטר לכל אורכו, אחרי כל זה חזרו גם ההורים שלי. אני זוכר סוכריית ענק על מקל בצורת מפרש של סירה בצבע כתום, וחולצת טריקו לבנה עם הדפס כחול של מישהו משחק כדורגל. גם הסוכריה וגם ההדפס על החולצה אצל אחותי היו שתיהן באדום.

בשנים ההן היתה לנו כלבת אייריש סטר שקראנו לה דונה, היא היתה גבוהה ואתלטית עם שער חלק בצבע עוגת דבש, וגם טפשה גמורה. לכבוד הנסיעה של הורי היא נשלחה לפנסיון כלבים, במושב אודים נדמה לי, אבל יכול להיות שאני טועה כי עד שלא נפתח שם בסביבה האיקאה, לא התעניינתי בחלוקת שטחי השיפוט של האיזור ההוא. ללמדכם מה רב כוחו של וילון אמבטיה בתשעה שקלים. בכל מקרה, למחרת שובם של הורי נסענו, אחותי ואבי ואני להשיב את דונה הביתה, ומיד כשנפתחה דלת המכלאה בה השתכנה הכלבה במהלך שהותה שם, היא קפצה עלי, הפילה את הסוכריה הכתומה אל הרצפה וקרעה קרע בחולצה החדשה, ממש בשריר הירך של הרגל החזקה של השחקן מן ההדפס הכחול, וכך הסתיימה הקריירה שלו, וגם של החולצה עצמה. 

 ---

שנה וקצת מאוחר יותר, בשבת אחת שנפלה במקרה על יום כיפור, התחילה מלחמה. בערב, אחרי שכבר החשיך, אבא שלי לבש מדים, נעל נעליים אדומות גבוהות ומצוחצחות היטב, ארז כמה חפצים באיזה תיק שחור, תקע לנו ארבעה עמודים גדולים על הדשא בחצר, אמר שמכאן נצטרך להסתדר עם הסוכה לבד - והסתלק אל תוך החושך. בלילה ההוא ישנו במקלט עם כל השכנות שלנו ושכן אחד, יעקב, שהיה פקיד במשרד הפנים ובאמת לא נראה כמו אחד שאתה מגייס כדי לנצח מלחמה. הכל היה צפוף ומאובק ומלא רחשים של מכשירי רדיו שאינם מצליחים לקלוט כלום. כולם היסו זה את זה וניסו להרוויח עוד פיסת מידע או מעט מרחב מחיה. בלילה עלה לי החום והקאתי חלמונים של ביצה. מאז, המלחמה ההיא נראית לי צהובה כמו שמש בציור של ילדים.