ירון שני וסכנדר קובטי. תרשמו לפניכם את שני השמות האלה. כי הם שווים. מאוד שווים.

עד כדי כך שאני מסתובבת כבר יומיים מקנאה. ירוקה מקנאה.

כי הסרט שלהם, עג'מי, הוא שיא השיאים של התעשיה המקומית.

בשקט בשקט, בלי יחצ"נים וצלצולים

יש פה תסריט מדוגם, בימוי מצוין.

שיקוף מדויק , קשה ורך, מתוק ומר, נפלא ונורא, של החיים שלנו כאן.

ואף לא אחד מקבל הנחה בסרט הזה.

היהודים, הנוצרים, המוסלמים, יפי הנפש והשונאים, המסוממים והנקיים, אנשי החוק והעבריינים, הערבים, הבדווים, הפלשתינאים, הצפונים והדרומים.

כולם זוכים ליצוג, בצורה הכי רחוקה מבנאליות, שכל כך רווחת בסרט הישראלי המצוי.

לא - הם לא צריכים את  איבגי (האב והבת) או מושונוב (המשפחה). את אשכנזי (היפיוף) ואפילו לא את זילברשץ או את אלקבץ.

לא תודה.

הם הסתדרו לבד ונפלא.

בעזרת אוסף של שחקנים, רובם דוברי ערבית, כשפת אם - לפחות כך זה נשמע לאוזן שלי שאינה מזהה יותר מדי מבטאים וכדומה.  
הם עשו סרט מופתי, מתוקתק, נטול פאקים של צילום או עריכה ( שמתם לב שבדרך כלל יש מקרופונים מצולמים בחלק העליון של המסך, בסרטים ישראליים???!)

כן, אפשר גם בסרט ישראלי לשבת על קצה הכסא,

במתח מסמר שיער

ולהיות מופתע, ולכאוב, ולרחם ולאהוב

כי על המסך רואים אנשים אמיתיים, עם בעיות אמיתיות, עם התמודדויות קשות,

שעל רובן קראנו לאחרונה בכותרות העיתונים.

פה, אי אפשר רק לצקצק בלשון ולהמשיך הלאה, אל השגרה.

לצפות בזה כאן, על המסך הענק, זה מטלטל. מאוד מטלטל.

מחייב לחשוב. לזכור. לנסות להבין

ובסרט - מה צריך יותר??? 

לרוץ לראות ומהר....