שווה לכל נפש
פוסטים אחרונים
- הפסיכיאטריה - טובה או רעה? 20/1/15
- אפשר לחשוב - מה כבר אנו דורשים ממערכות הבריאות בישראל? 8/1/15
- ביום חמישי (13/3) תתקיים הפגישה הראשונה של הקבוצה החינמית להתמודדות, תמיכה ולימוד - עם צביאל רופא 3/3/14
- המאסף מפרי גני 29/7/13
- כאשר בודקים את מוסריותה של מערכת כלשהי ביקום 5/3/13
- לחיות בצד החולי? 26/1/13
ארכיון
כשמחלת הנפש מרימה ראש כמו מפלצת
זהו חלק הארי מפרק 6 בספרי האוטוביוגרפי "מישהו מטפל בך", הוצאת עוף החול 2003. ערכה: דליה וירצברג-רופא. (כל העובדות כהווייתן. השמות בדויים. הראל הוא צביאל).
6.
במהלך ההתקף היה הראל במצב של מודעות מלאה, ודווקא בשל כך היה האירוע כה מפחיד: לראות, להבין ולחוות הכול - בלא יכולת לשנות את פני הדברים. בכל כוחו ניסה לגרש את מחשבות הגדלות של המשיחיות, אך לשווא. בה בעת היה מודאג מאוד ממצבו הנפשי, העלול להתפתח במהירות לעבר היפר-מאניה חסרת תובנה. דאגתו נבעה מכך שמוחו, הקודח בלהט האלוהות הנוקבת, המשיך לנתח ולדווח לו באופן ענייני, קר ואנליטי על אודות מצבו הפסיכיאטרי. כמנהגו מימים ימימה המשיך הראל לרשום לעצמו כל רמז של סימני המחלה ולנתח, מיוגע, גם את הסימפטומים הפסיכיאטריים שחלו בזמן ההתקף הפעיל. ביום השלישי של ההתקף ישב הראל כעל שדה קוצים וערך רשימה של סימני המחלה שלו:
א. ירידה חדה בשעות השינה ובתיאבון ב. שטף דיבור רב במיוחד ג. חשיבה "דוהרת" בעלת תכנים פסיכוטיים (האם הם מנותקים מן המציאות?) ד. פרקי זמן דיכאוניים (קצרים יחסית למשך המאניה) שכללו בעיקר: מועקה, דכדוך, בכי, חרדות, ייאוש, זעם וכעס עצומים ונטייה להסתגרות ה. לפרקים, אי-שקט מוטורי (תנועתי) ו. נטייה לפעילות מופרזת ברגעי "היי", ומופחתת ברגעי ה"דאון” ז. פרקי זמן בהם נחווה אושר עילאי ח. פרקי זמן בהם נחוו יכולות עצומות ט. פרקי זמן קצרים (אך תכופים) בהם חלה כנראה התנתקות ואובדן ריכוז י. תחושת חום קבועה על פני עור הגוף
ברגע של צלילות, מפתיעה בחדותה, המשיך לכתוב ביומנו:
התעסקותי בחשיבה הפסיכיאטרית (כפי שאדם בלתי מוסמך מסוגל לאמצה באופן אוטודידקטי) חשובה מאוד. היא מתרחשת כל העת ומסייעת לי להישאר עם רגל אחת במציאות. במסגרתה אני מבצע הצלבה וניתוח כל הסימפטומים, כולל השתנותם לאורך ציר הזמן, תוך כדי השוואתם המתמדת להשפעתו המשוערת של מינון התרופות בימים האחרונים. היום אצלצל לאברהם ואבקש את רשותו להרים מעט את המינון... אני מתאמץ להתמודד גם בדרכים נוספות: אני מבצע פיקוח הדוק על שעות השינה והתזונה ואף רושם אותן. אני מנסה לאכול היטב, אף אם איני רעב, ואני משתדל לנוח, אף אם איני יכול לישון ממש - כל זאת כדי למנוע את קריסת הגוף. אני נאבק בחשיבה הפסיכוטית ומנסה לרתום אותה לנתיבים רציונליים, לשכנע את עצמי שהיא נובעת מפתולוגיה, מפנטזיות הרסניות. בזאת, לצערי, איני מצליח רוב הזמן, מאחר שהממד הרגשי-חווייתי דומיננטי מדי! אני נלחם בכל כוחותיי בתנודות האפקטיביות. מבחינת הפעילות פירוש הדבר שאני מנסה למתן את פעילותי ברגעיי המאניים יותר, ולהגבירה ברגעיי הדיכאוניים. כאשר תחושת החום על עורי מפריעה לי, אני עושה מקלחת קרה.
ביומו הרביעי של ההתקף שודרה התוכנית "מסר משפחתי" שצולמה ימים לפני כן. מבעד לענני הפסיכוזה (הניתוק - החלקי עד מלא - מהמציאות) צפה הראל בתוכנית בגאווה מהולה באימה קיומית. אין ספק כי עתה הוא מפורסם. הוא על המפה... לא יוכלו להתעלם עוד מהמסר שהוא נושא ומנסה להעביר בקשיים כה מרובים. אולם כעת צצה בעיה חדשה ומעיקה: מטבעו הוא כה זקוק לחברה אנושית - איך ייצא עתה לרשות הרבים? איך יעז להתגלות לעיני העוברים והשבים ברחובות? באילו תגובות הוא עלול להיתקל? למרות פחדיו חש צורך עז לצאת מביתו מייד. הוא הרגיש כלוא וחסר אונים. בדמיונו נחו עליו מבטיהם המזלזלים של דרי הישוב. בו בזמן אפף אותו זעם יוקד על החברה שמטילה עליו את אימתה. ניסיונו הרב מהתקפים קודמים לימדו כי הכעס עשוי לשמש גם כמנוף רב עוצמה בהתמודדות נגד כיוונו של החולי. הראל, רועד כולו מחרדה מעורבת בכעס טהור, נעל בהססנות את נעלי ההתעמלות שלו, הרכיב על ראשו את הווקמן והפעיל בקול מוזיקה קצבית ומעודדת שזרמה אל קרבו. הוא יצא מהבית בסערה. לצד האימה גייס את כל הנחישות האפשרית מפנימיותו הדוויה ופנה לעבר הרחוב המאיים. הייתה זו שעת בין ערביים, כאשר החשיכה והאור נראים כמתקוטטים עדיין. הראל נחפז בדילוג על גרם המדרגות. הוא הרהר לעצמו כי יש כאלה הסבורים שהחשיפה הציבורית תוביל למפלתו (אם כי רק מעטים הביעו בפניו את חששם). עתה יצא, תחת השפעת סימני מחלה, לרחוב העלול להתנכל עוד יותר לשפיותו הקורסת. הוא התכוון לבצע עיקוף רחב סביב הישוב הקטן. הליכתו הייתה נמרצת ומהירה, לקצב מוזיקת הטרנס שהכתה באוזניו. הוא הספיק לעבור כמאה מטר, כאשר אחת השכנות עצרה מולו והחלה לדבר אליו בהתרגשות ולנופף בידיה. הוא הסיר את הווקמן ושמע אותה אומרת בהתלהבות: "היית פשוט עשר! ממש מעולה! באמת כל הכבוד לך..." הראל המשיך ללכת, כמעט רץ. הרי לא ציפה לחיזוק כה חיובי, כמו שלא שיער את השפעתו על יכולתו להמשיך לצעוד ולהתמודד. הוא המשיך בדרכו מעודד, אם כי חרד עדיין. לעתים הביט לצדדיו בחשש. לאחר כשלוש מאות מטרים נוספים, מן הצד השני של הרחוב, חייך אליו מישהו שלא הכירו כלל - חיוך חם ורחב. נרגש הסיר פעם נוספת את הווקמן, והסיפור חזר על עצמו... בפעם השלישית כמעט יצא בריקוד. זהירות, הראל! לחש לעצמו, המאניה כבר מחכה לך בסיבוב, אולם ענני השמחה כבר כבשו אותו לחלוטין.
|
תגובות (45)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעריץ ומוקיר את פועלך , הלוואי ומתי מעט מה"נורמאליים " היו פועלים ביושר ואומץ כמוך.
בעיניי אתה הרבה יותר נורמאלי מכולם. אתה לא חושש מאיך ומה יגידו אלא פשוט עושה.
בהצלחה בכל .
וחיבוק גדול ממני אליך ,איש יקר.
אכן, קיים חוסר אונים ומוחלט כאשר אדם בעיצומו של ההתקף. מבחינה זו, כבר אמרו פסיכולוגים דגולים שהחולי הנפשי מצמצם את הבחירה החופשית (ואני אוסיף, שפעמים רבות הוא עושה זאת עד לאפס). לכן, כל העניין הוא, במידת האפשר, לתפוס ולמגר את הנחשים כשהם עוד קטנים ...
תודה לך, צביאל
תודה לך ענתי,
כמו כל דבר ביקום גם השמחה כדאי ורצוי שתהיה במידה.
תודה לך, ענבר
אני שמח שאני מצליח להעביר את החוויות.
תודה לך, ש...
את מחזקת את ידי.
ההרגשה שאנשים מבינים אותך גם כאשר אתה במצב נפשי לא קל, מסייעת מאוד.
בהודו ובאזורים אחרים בעולם מקבלים באופן טבעי יותר את "הרוחניות" הפורצת.
אני מתאר לעצמי שזה מקל על החווים אותה.
"כמעט בכל משפחה יש מישהו שמנסים בכל הכוח להחביא אותו. האנרגיה הכוללת שמושקעת במאמצים כאלה באה על חשבון ההתמודדות חזיתית עם הבעיה הספציפית בקרב מאות אלפים במדינת ישראל ומיליונים רבים בכל העולם..."
מתוך "סטיגמה - חברה שאינה אשמה אבל אחראית"
מרגשות התופעות עליהן אתה מספר בספר
כקרובה למושא ולדמות
שאינה יציבה רגשית
מבינה כי היכולת של שני הצדדים אינה
מצליחה להחזיר את האדם לתפקוד רגיל
אלא עד יעבור זעם
יש חוסר אונים ומוחלט
אפרת*
תודה על השיתוף
אתה כותב מדהים, עמוק ומדוייק.
אין טעם לנסות לייפות את המחלה. כתבת בדיוק איך שהיא.
ויותר מזה, רק מי שהיה שם יכול לדעת באמת איך זה מרגיש.
גם אני הרגשתי שאני עם הבחור באותו יישוב מחכה לראות מה השכנים יגידו.
המפלצת רק מרימה את הראש ואני כבר סקרנית לדעת
איך הוא מרגיש ממש ממש בתוך ההתקף המאני.
הי לילוש,
נעים לי שאת מגוננת על מה שאני כותב,
אולי מפני שכך אני לא מרגיש לבד מול ההמון הסואן ...
חג שמח, צביאל
מקווה שהשמחה תעטוף אותך בהילה טובה,,
כמה שיותר,,
נשאבים לתוך הסיפור והכתיבה חובקת פנימה את הקורא,,בהיזדהות רבה
*
תודה לך על השיתוף
צביאל מה שכתבת מתאר מעולה
רגעים מסויימים ואת קורותיו של הראל
ואחרים
תודה, צביאל ודליה.
השיתוף שלך, צביאל, תורם להפגת הפחד והורדת הסטיגמות. אני מעריכה את הבחירה שלך. היא חשובה בראש ובראשונה עבורך, אבל יש בה מסר לכל חולה נפש - שהוא אדם שווה בין שווים. שניים מבני משפחתי חוו משברים פסיכוטיים. אנשים מקסימים ומיוחדים שכל אהבתי והערכתי נתונה להם.
חבר יקר ,
צביאל יקר
נגעת בי בכל מילה
חסר לי התיאור של הלך ההתקף - שהיה במודעות מלאה , (ואולי זו אני , ופיספסתי משהו)
הפחד שמלווה את ההתקף והחוסר יכולת לשנות את פני הדברים
אומץ, נחישות ואמת שעוברים אלי בכתיבתך הנוגעת מחזקים אותי ועל כך תודה עמוקה
מחבקת אותך חזק
לימור
כאשר מתרחשים כאלה "תהליכים פנימיים" הם כבר לא "תהליכים פנימיים" אלא אלה הם כל החיים הבעייתיים שלך... כי אתה גר שם בפנים, ושם אתה גם הולך לטייל ובמקומות שלא שיערת את קיומם. אכן את רוב מסעותיי עשיתי בין שתי אוזניי.
חג שמח לך :)
תודה אנטון ידידי,
שיהיה לך חג שמח ומופלא!
זה הדדי :)
:))
ודרישת שלום לדליה
מרתק לתאר ככה תהליכים פנימיים.
תודה.
תודה על עוד רשומה נפלאה וחשובה ועל הזכות להציץ אל עולמך הפנימי והמיוחד...
חג נפלא,
אנטון
תודה!
כן, זה באמת מזכיר את ההצצה שלה לתוך מוחה ...
חג שמח, צביאל
מעניין וחשוב לקרוא אותך תמיד
מרתק!!
תודה צביאל על אפשרות ההצצה פנימה אל מסתרי תחושותיך והוויתך קדם הסערה.
הזכרת לי את חוקרת המוח שאיפשרה הצצה פנימה אל תופעות השבץ המוחי בו לקתה...
חן חן, אוהבת ..
וחג שמח!
אמרת בכל.
תודה!
ואוו, טוב ..אין לי מילים ..
רק הזדהות גדולה.
שלום צביאל, הפוסט מצמרר ונוגע ללב
אני בטוחה שזה יעניין אותך:
http://www.youtube.com/watch?v=ttv7yPtDiCE
וגם זה:
http://www.youtube.com/watch?v=-5uVrbH9lME
מנכ"ל חברת התרופות הענקית איליי-לילי חושף מחדלי ענק
אתה כנראה ממש לא בעניינים. אין לך מושג, נכון?
נו, מילא. תמיד אפשר להשכיל, ולכן - כדי לסתום את החור בהשכלה - מומלץ לך לקרוא בעיון את הערך הזה בוויקיפדיה.
יופי של כתיבה . מצויין .
הסיפור מרתק ואתה כותב אותו נפלא .
חג שמח
רונית
צביאל, מרגש ומפחיד כאחד.
אדם חי בשקט, חיים רגילים, נורמטיביים, כמעט מסופקים
ואינו יודע שמעבר לפינה יכולה להגיח מפלצת רבת זרועות שתשתלט על עולמו.
הוא מודע, הוא חושב לעצמו שהוא בשליטה, בטוח שהוא יודע הכול
אבל למפלצת יש תוכניות משלה...
תודה גדולה שאתה משתף אותנו כאן בחוויותיך.
אף אחד מאיתנו לא חסין
זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע
חג שמח!
זהבה
את המחמאה הזו אני מעביר מיד בשמחה רבה לדליה :) כפי שציינתי בפתיח, היא ערכה את הספר.
בקשר לזה שאת מזדהה עם חלקים ממנו, זה כלל לא נורא, שהרי בכל אדם יש חלקים פסיכופתולוגים שעלולים לעתים להפחידו, למרות שאין בהם סכנה רבה לבריאותו הנפשית. במידה סבירה, זה נורמלי לחלוטין!
ואם כבר זה מראה משהו, זה רק שאת בשר ודם ולא איזה מחשב-על :)
חג שמח!
קודם כל, אתה כותב מצויין!
מרתק לקרוא תהליך כזה מתוך קרביו של העובר אותו. (וגם אמיץ מאוד לפרסם את זה)
לחרדתי מצאתי עצמי מזדהה עם חלקים ממנו.
ומה הם חולי נפש? ומה ההבדל ביחס הראוי כלפיהם (לדעתך) לעומת פגועי נפש?לא היתה כוונה להעליב
ואו לזלזל
אבל אני מקווה שתמצא את הדרך לתעל את פעילותך למען הרווחה האמיתית של אותו קהל
היתה זו ביקורת בונה
יכלתי כמובן לא להתיחס ולעבור הלאה
ב י ולהשתמע
רוב תודות, סמדר
וחג סוכות שמח!
אתה מכריז כל מיני הכרזות יפות (בצהוב), אך אינך טורח, אולי כי אינך יכול, להוכיח אותן. זה לא רציני...
אשר לעניין רמות החולי השונות הקיימות, אתה פורץ לדלת פתוחה. כתבתי דברים שתומכים ברבגוניות ובמדרגיות של כל החוליים הנפשיים, הנה עיין כאן. ואולי לפני שאתה מזדרז להגיב באופן שגוי, כדאי שתעשה שיעורי בית!
ואפילו אם אתה מסוגל להתמודד ולדון באופן ענייני ומבוסס, כדאי ורצוי שתלמד לפנות לבני שיחך באופן מנומס ולא כאל חבר מרעך ברחוב (בכתום).
גם אני הייתי יכול לזלזל בך ולחתום
ב: צ'או, צ'או במבינו ...
צביאל היקר
כמי שקרא בעיון את הפוסטים שלך בהם חשפתה את עולמך ואת עולם פגועי הנפש בצורה גלוייה.
תרשה לי להעיר.
באופן בו אתה מתאר את עולמם אתה רק מרחיק את האוכלוסייה המיתמרת להיות נורמאלית מהם וחבל.
יש מקום לציין כי פגועי נפש הם לא חולי נפש
וקיימים מחלות או הפרעות נפשיות בדיוק כמו סרטן ומחלת ניוון שרירים אשר התפקוד עשוי להיות חלקי או לגמרי לא
ויש מחלות ואו הפרעות נפשיות כדוגמת סכרת מחלת לב, אי ספיקת כליות אשר אפשר לקבלם והתפקוד עשוי להיות בגדר הנורמאלי
רק שבניגוד לאדם חולה סכרת לאדם הפגוע בנפשו נזהר ונרתע מלהתקרב.
אם כבר אתה עושה ופועל כדאי שתפנים את דבריי למען הקהילה אותה אתה מייצג בגאווה.
צאו
שלמה, דבריך כשמן בעצמותיי.
רק תיקון אחד קטן הקשור לטיימינג: בקטע זה לא מדובר בסערה עצמה, אלא מדובר בתחילתה של הסערה.
מניסיוני, אילו לא הייתי נלחם כבר בתחילת ההתקף כנגד כיוונו, ע"פ המציאותרפיה, והייתי נלכד בעין הסערה עצמה, הייתי חסר אונים לחלוטין ביחס למהלך ההתקף ובמוקדם זקוק לעזרה חיצונית משמעותית.
חג שמח, צביאל
את נהדרת!
פעם הבאה כשתהיינה בעיות, תבואי איתי? :)
תודה לך, בת יוסף
וחג שמח!
כתיבה סוחפת, צביאל
מרגש מאוד
צביאל, זה מאוד מרגש
אתה מזמין אותנו למפגש נדיר עם עולמך הרגשי בעת סערה
נותן לנו טעימה מכוחו האדיר של נחשול הרגש הגואה והצצה לעבר המאמצים העל אנושיים לרסן אותו בכוח
המחשבה וההגיון.
ישנם מספר ספרים העוסקים בתיאור אוטוביוגראפי של מצבים נפשיים. אלו בדרך כלל מרגשים ומסעירים:
"מעולם לא הבטחתי לך גן של שושנים" סיפור עלילתי על חייה של נערה הסובלת מסכיזופרניה בתקופה שבה המענה הפסיכיאטרי עוד לא היה בנמצא. שזורים בו תיאורים של חוויות סוערות ממצבים פסיכוטיים.
ישנו ספר שבו תיאור אוטוביוגראפי של חוויה דכאונית - נדמה לי שבשם הספר ישנה המילה "פעמון"
וספר העוסק בחוויה האובססיבית - קומפולסיבית "הילד שלא יכול להפסיק לשטוף ידיים" המביא תיאור של אב שסובל מההפרעה בעצמו ומתמקד בתיאור הופעת ההפרעה בילדו.
בטח יש עוד...
תודה
כאילו אני עם הראל בכל מחשבה ופקפוק. בכל החלטה. בכל צעד ומפגש עם אנשי השכונה.
כתוב אמין ומרתק ומרגש.
יופי של כתיבה והעורכת עושה עבודה נהדרת!