נשים חטובות ונאות עד חורמה וגברים מסוקסים השווים מיליונים נוסח סטיב אוסטין, דה מן בארלי אלייב.
ככה זה כשאתה ילד בשנות השבעים של מאה קודמת. אתה די מפגר מבחינת תפיסת היופי שלך...בעצם אתה בשלב התפתחותי מתאים לבני ובנות גילך הולכי חולצות הניילון עם אלילי השחור לבן והצבע הטכניקולורי.
אחר כך גדלתי.
מהר מאוד הבנתי שאני לעולם לא אכנס להגדרה עליה גדלתי וגם לא למידת המכנסיים של החברה המככבים שם.
זה היה השלב בו החל המרדף אחר המידה הנכונה, בכל זאת ילדה מבית טוב שבערבי חג שרה "הללויה" זוכה האורוויזיון 1979 וכל הדודות מפולין מזילות דימעה על הכישרון הצרוף שעומד שם על הבמה.
אחר כך הסתבר שכישורי השירה שלי, אההה לא משהו, לעומת זאת כישורי המשחק שלי יוווו זה כבר היה סיפור אחר.
מי היה מאמין שבגיל ההתבגרות אגייס את כל התותחים הקומים הכבדים שלי לטובת עודפי המשקל, כי כבר סיפרתי לכם על כך שיש תחומים בהם עודף זה דווקא חוסר לא קטן.
ואז רזיתי! איך? התמכרתי
כמרבית הדברים הטובים והרעים בחיי הכל החל ממשהו שעשה לי טוב והמשיך לחוסר יכולת לעצור, כי מי רוצה להפסיק להרגיש טוב? לא אני!
אז, ששש אל תצחקו, התחלתי להתמכר לקלטות של גי'ן פונדה והייתי קורעת את הסלון ואת התח....כמדי יום והמשקל החל לרדת מעט.
בשלב מאוחר יותר הצטרפתי למועדון הכושר הסמוך וגיליתי שיש עוד אנשים שיש להם משמעת עצמית ...רק מאוחר יותר התברר לי שחלק מהמשמעת העצמית הזו של המתאמנים קשורה בעצם להתמדה שלהם לבוא ולצפות בממושמעות וממושמעי משמעת שיש להם מן הסתם גם יופי של תח...
אין ספק שבלטתי שם בנוף ההליכונים והסטפרים למיניהם כמשהו "בריא" קצת מעל הממוצע.
כשהם רצו שם וכל שריר תאומים שלישיות ורבעוני בטן הביא אותם אל סף היותם אלים יווניים, אני רצתי לצידם כאשר חלק ממני רץ איתי אוטונומי למגינת ליבי.
זה לא שהייתי שמנה, לא עוד, הייתי ....מרופדת היטב.
ואז הגיע היום, המהפך, המפץ הגדול.
היום בו הבנתי שהכל הבל הבלים היה היום בו התמכרתי להובי החדש שלי, אנשים חסרי פנים שידעו להתבטא/לצלם/לכתוב/לערוך ...ולעשות גם דברים אחרים חוץ מלעסוק בפולחן הגוף.
היה זה היום בו גיליתי את האישיות.
לא יאומן יש אנשים כריזמתיים בעולם, שנולדו בלי גוף. אבל לחלק היו "ביצים" ואומץ להתבטא באופן שלא השאיר מקום לטעות – הם אנשים אותנטיים.
לפתע כל עמוסי מסת השריר עניינו פחות. שלא תטעו, אני לא מתחסדת, אין ספק שמסת שריר עם מסת מוח יכולה להיות שילוב מדהים, כי בינינו אנחנו יצורים די ויזואלים גם במדיה וירטואלית למחצה וכרטיסי ביקור תמיד טוב שיש בכיס. אבל, אפילו במשחק החבילה, תתאכזב לגלות שבתוך האריזה הקטנה ביותר יש רק...מסטיק (לפעמים לעוס), או חמור מכך, כלום!!!
משהו בהתבגרות ואולי בהזדמנויות הנדירות שצפונות במדיה הזו, גרם לי להתחיל להתבונן אחרת על בני אדם.
לאחר שראיתי את האישיות של האדם פרוסה כסלאמי עסיסי ומעושן, למי היה איכפת שהגוף פרוס באופן קצת פחות פרופורציונאלי? לא לי!!!
גיליתי כאן יופי מה הוא, היופי של להיות אדם בולט במידותיו, אלו שמהם עשויים דפי ההיסטוריה, אנשים שיש בהם האומץ לחשוב שונה, להתבטא באופן חורג מכישורים ממוצעים ואין זה משנה במה.
כילדה מעולם לא הבנתי מה מוצאים בבאי הימים הללו וודי אלן, מל ברוקס, צ'ארלי צ'אפלין, לאונרד כהן ואחרים כיום אני לא יכולה לתאר את העולם בלי גאונים מקוריים שכמותם.
ואסיים בשיר שכתבתי לאחד האהובים שבהם, צ'ארלי צ'אפלין:
קיפצו לאתר האישי שלי: www.e-sheet.co.il
|