ויהי שקט (סיפור)

TheMarker Cafeקוכליאהקוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלולויהי שקט (סיפור)

קוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלול

נולדתי חירשת. כל חיי הרכבתי מכשירי שמיעה והייתי תלויה כמעט לחלוטין בקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור. עם השנים הידרדרה שמיעתי עד לאובדנה המוחלט בגיל 36. אובדן השמיעה לווה בסחרחורות וטינטונים קשים. לפתע מצאתי את עצמי קרוב לשנה שלמה כשאני חירשת לחלוטין. מנותקת.. בבועה משלי.
על פניו החיים נמשכו כרגיל, אבל בפנים, סבלתי בשקט.
באוגוסט 2008, קיבלתי מתנה מופלאה - שתל קוכליארי, שהעניקה לי שמיעה מחדש. שמיעה מדהימה שלא תיארתי לעצמי שאזכה בה אי פעם, שמיעה שמאפשרת לי להנות מקולות וצלילים שאת חלקם לא שמעתי לפני כן מעולם, ואת אלו המוכרים אני שומעת עכשיו באיכות שלא הכרתי קודם לכן! מתנה מופלאה זו שינתה את חיי לאין ערוך! פשוט אי אפשר לתאר את גודל המהפך שחוללה בחיי.
באוקטובר 2009, הושתלתי באוזני השנייה, ושוב התחלתי את תהליך ההסתגלות לשתל קוכליארי ולמידה כיצד לשמוע איתו, והפעם, אני מגלה, התהליך הרבה יותר מורכב: אוזן שמאל צריכה ללמוד לשמוע עם השתל, וגם \"לתקשר\" עם אוזן ימין, המושתלת הותיקה יותר.. הפעם החוויה שונה לחלוטין.

זו תקופה מדהימה של חיי. נפתחתי אל העולם, אני חשה שמחה ומלאת חיים כפי שלא הייתי קודם לכן. וזאת למרות הקשיים הלא מעטים הכרוכים בתהליך הלמידה וההסתגלות לשתלים.

השתל הקוכליארי איפשר לי להשתחרר בצורה משמעותית מן הצורך להשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לקלוט כל כך מעט מידע מהסביבה באמצעות קריאת שפתיים... סוף סוף אני יכולה להיות נינוחה ורגועה יותר ולהנות מתקשורת קלה וטובה פי אלף מונים. אני יכולה להנות מהחיים!

פצחתי בבלוג הזה במאי 2008 כדי לתאר את ההכנות לניתוח השתל, הבדיקות, הניתוח עצמו, המיפויים ואימוני השמיעה שבעקבותיו. ועם הזמן, התחלתי לתת ביטוי גם לתחושות, רגשות ומחשבות שאינם קשורים לשתל הקוכליארי.

אתם מוזמנים לקחת חלק במסע האישי שלי.
ברוכים הבאים!

ויהי שקט (סיפור)

‎20

ספרים

43 תגובות יום שישי , 2/10/09, 14:30

כבוהק מסמא עיניים, החריש לפתע השקט את אוזניהם של כל תושבי העיר, מקטן ועד גדול. באחת נדמו סאון העיר והמולתה. דומה היה כי מישהו שם למעלה מאס ברעש הנוראי שייצרו בני האדם ללא הרף והחליט לשים קץ לסבלו. לחץ על המתג, ויהי ערב ויהי בוקר – דממה טהורה.

---------

קרן שמש חדרה מבעד לתריסי חלוני ופיזזה בעליצות על כתלי חדרי. ניעורתי. שעת בוקר זו אהובה עלי במיוחד. אני שוכבת במיטתי ונותנת לשרידי השינה להתפוגג אט-אט מגופי. כשאני מרגישה מוכנה, אני סבה על צידי הימני ושולחת ידי לשידה אשר לצד מיטתי. ביד זהירה אני מוציאה את שתל השבלול שלי מקופסת האיחסון, ומרכיבה אותו בעדינות על אפרכסת אוזני. לאחר מכן אני מצמידה את המגנט החיצוני לזה הפנימי, המושתל בתוך גולגלתי. מיד נשמע רחש מוזר, זהו רחש איתחול המכשיר ולאחריו מתחילים להציף אותי קולות וצלילים, המגיעים מבית ומחוץ. כך מידי בוקר, דממת הלילה מפנה מקומה להמולתו של יום חדש.

אך לא הבוקר.

לשווא המתנתי לקולות המוכרים שיגיעו. המתנתי עוד כדקה, ואז החל הספק לנקר בי שמא השתל שלי איננו תקין. הסרתי אותו ובדקתי שהחיבורים של יחידת השידור והמיקרופון למעבד הדיבור הם תקינים, שהבטריה הנטענת מלאה ויושבת כראוי במקומה. הכל כשורה ועדיין.. הקולות מיאנו להגיע.

רטנתי. לא תהיה לי ברירה, אצטרך לסור איתו למעבדה לבדיקה. הנחתי את השתל הסורר חזרה בקופסה, ומיהרתי להתלבש. שלחתי SMS למעסיק שלי ובו הסברתי בקצרה את שאירע בצירוף התנצלותי על כי אאלץ לאחר היום לעבודה. שתיתי בחופזה את קפה הבוקר שלי, העפתי מבט חטוף במראה ונאנחתי. השיער שלי נראה פשוט זוועה הבוקר.. אבל כרגע יש לי בעיה גדולה ממנו. אני חייבת, פשוט חייבת לטפל בשתל שלי, אחרת לא אוכל לתפקד בעבודה ולתקשר עם הסביבה שלי. נטלתי את תיקי, נעלתי את דלת דירתי ופניתי למעלית הבניין. בדרך למטה, לא יכולתי שלא להרהר בפלא הטכנולוגי הזה ששינה את חיי מקצה לקצה, ויחד עם זאת, מה שקרה הבוקר הזכיר לי שנפלא ככל שיהיה, בסופו של דבר הוא מוצר אלקטרוני וכמו כל מוצר אלקטרוני, הוא צפוי לשיבושים ותקלות.. נס השמיעה שלי תלוי בתקינותו. תקין=שומעת, לא תקין=לא שומעת. גם עם זה אני צריכה ללמוד לחיות, ועלי להודות על כל יום שעובר בשלום. אך לא היה לי ספק, השינויים שחולל שתל השבלול בחיי הצדיקו את המחיר. השתל חילץ אותי מהבועה הזו שהייתי בתוכה, פתח לי דלת לעולם, לחברה, לחיים. משהו בי נפתח לכל אלה, ומשנפתח, לא רציתי שייסגר שוב.

דלת המעלית נפתחה. להפתעתי, עמד מולי חיים מדירה שלוש, כשפיו פעור בצורה מוזרה. נראה היה שהוא מנסה להגיד לי משהו ולא מצליח.

"בוקר טוב חיים, מה קרה? הכל בסדר?" שאלתי בדאגה.

חיים ניסה להגיד משהו, אבל נעצר באמצע. בעיניו היה מבט של מבוכה עזה, הוא שידר מצוקה.

"חיים, מה קרה?, אתה מרגיש טוב?"

חיים ניסה שוב אך שפתיו כמו קפאו.

לעזאזל!, דווקא היום השתל היה צריך להתקלקל לי! בלית ברירה, התמקדתי בשפתיו ועודדתי אותו לחזור על דבריו.

"א...י...ן ק..ו...ל".. ליעלע חיים בקושי רב.

"מה זאת אומרת אין קול חיים?, אתה רוצה לדבר ולא מצליח?", אוי מה אני אעשה?... זה איזה סימן של אירוע מוחי או משהו כזה??"..., נלחצתי. איך אני אזעיק לו עזרה כשאני לא מסוגלת לשמוע בטלפון? ואם אני אדפוק על דלת אחד השכנים, איך אני אשמע אם יענה לי? אולי אני אחכה סתם ליד הדלת בזמן שאין איש בכלל בבית, ומי יודע, ברגעים כאלה כל שנייה היא קריטית!

הבטתי שוב בחיים וסקרתי אותו במהירות, הוא נראה מבוהל אבל הערכתי שהוא נושם ועומד יציב על שתי רגליו. הוא אכן במצוקה כלשהיא אבל לא עומד להתמוטט לי תיכף ולאבד הכרה.

"אתה יודע מה חיים?" אמרתי, "בוא נעלה למשה ורותק'ה".

בעידן טרום- השתל, כאשר הייתי תלויה באחרים כדי לברר דבר מה בטלפון, תמיד הייתי פונה אליהם. הם כמעט תמיד היו בבית ותמיד נכונו לתווך ביני לעולם במאור פנים. חיים הנהן בראשו לאות הסכמה ושירך רגליו אחריי לתוך המעלית. בעוד המעלית עושה את דרכה לדירתם של משה ורותק'ה שבקומה הרביעית, פכר חיים את ידיו לצדדים בייאוש, ואמר שוב ושוב: "א...י..ן ק..ו..ל, ל..א שו..מ.ע כלו...ם".

עמדתי לדפוק על דלתם של משה ורותק'ה כאשר זו נפתחה לפתע במפתיע. לתדהמתי, ראיתי על פניהם של רותק'ה ומשה את אותו מבט מופתע-מודאג שהיה נסוך על פניו של חיים. למרות שקלטתי שגם כאן יש בעיה כלשהיא, לא בזבזתי אף רגע והתחלתי לירות את דבריי במהירות: "הי רותק'ה, תשמעי", אני לא יודעת מה קרה לחיים, פגשתי אותו פה למטה ביציאה מהמעלית ונראה לי שיש לו איזו בעיה, אבל אני לא יכולה להבין אותו כי השתל התקלקל לי, ואת יודעת שאני לא יכולה לשמוע כלום בלעדיו, אני בדיוק בדרך למעבדה לתקן אותו ו...."עצרתי.

רותק'ה ומשה בהו בי בחוסר אונים. כמו משה, גם הם ניסו לסמן לי שאינם.. שומעים או מסוגלים לדבר...

"רותק'ה?... משה?", הבטתי בהם ובמשה לסירוגין, "מה קורה לכם היום??"

"אני... לא שו...מעת כלום!" ליעלעה רותק'ה.

"אני מדבר ו..כלום לא יוצא" אמר משה.

מה קורה פה ?? אני חולמת את זה או מה?... שאלתי את עצמי. עצמתי את עיני ופקחתי אותן שוב. לא. אני לא חולמת. חיים, משה ורותק'ה ניצבים מולי ומנסים לומר משהו ולא יוצא להם שום ...קול? ו..הם לא שומעים כלום?...הבטתי בהם ולא ידעתי מה לעשות. הטלתי ספק בקיומו של הרגע הזה. צבטתי את עצמי. אי! זה כאב!, אבל הבנתי שאכן כל זה קורה באמת. מסיבה כלשהיא, הם לא יכולים לשמוע כלום, ואף לא להפיק קול בעצמם.

"חתיכת סרט בדיוני!" אמרתי לעצמי. "אולי זה איזה נגיף מסתורי שתקף אותם?". לא יכול להיות..רציתי לשאול אותם אולי הם עובדים עלי? אבל מבטיהם ושפת הגוף שלהם הבהירה לי מעל לכל ספק שאף אחד לא משחק איתי משחקים.

סימנתי להם שאני יורדת למטה ותיכף חוזרת. הייתי חייבת לצאת החוצה כדי לבדוק מה אני יכולה לעשות עבורם. אני לא בטוחה שהם הבינו. הם בהו בי במבט חסר ישע כשנעלמתי לתוך המעלית.מבט חטוף במתרחש ברחוב הבהיר לי תיכף ומיד שחיים, משה ורותק'ה אינם היחידים... קבוצות קבוצות התגודדו האנשים וניסו להבין את שאירע. חלקם עשו זאת באמצעות פנטומימה – עירוב גס של ג'סטות עם הידיים והעוויות פנים, וחלקם סימסו זה לזה במכשירים הניידים שלהם. שפת הגוף של אנשים שידרה תימהון אחד גדול מהול במצוקה.. התקרבתי אל שניים שעמדו לא הרחק ממני ונעמדתי ליד אחד מהם. הצצתי בחטף בצג הנייד שלו. הוא כתב לחברו: "אני לא שומע כלום ואתה?" והראה לו את דבריו. השני סימן לו בידו בתגובה שכך גם הוא.הבטתי בכביש. מכוניות נעצרו בזו אחר זו, ואנשים יצאו מתוכן במבט מבוהל ואובד עצות.שפשפתי שוב את עיניי. לא אני לא חולמת!

לפתע התחוור לי פשרו של דבר.

השתל שלי בסדר גמור. זה... העולם מסביב שלא בסדר! הוא הפך להיות...שקט! מחוסר קול! אנשים לא שומעים ולא נשמעים!

נטועה על עומדי, צפיתי במעגל הולך וגדל של אנשים אובדי עצות שבהו אחד בשני בהלם וניסו בעמל רב לתקשר זה עם זה.

התקשיתי להאמין: השקט שלי הפך פתאום...להיות השקט של כ-ו-ל-ם! הפניתי את מבטי מעל לכל המהומה השקטה הזו, לעבר השמיים. הם היו כחולים ובהירים, חפים מכל ענן. שמש זהובה הפיצה אור רך וחמים, וכמו קרצה לי במשובה.

"איזה תרגיל זה לעזאזל?... חשתי בדמעות חונקות את גרוני ומאיימות כל רגע לפרוץ מזוויות עיניי.

השקט הזה!

מאז שזכרתי את עצמי רציתי להיחלץ ממנו.

כחומה בצורה הפריד השקט ביני לאחרים, ביני לחיים האמיתיים. חשתי לכודה בו כבתוך בועה. שקופה אך בלתי חדירה. יכולתי לראות הכל אך לא לשמוע. נראיתי ונשמעתי מרחוק, ללא הד. לא הייתי חלק של ממש מההתרחשות הכללית, הגועשת ורועשת של החיים. והנה, צחוק הגורל. דווקא עכשיו, שהתחלתי לשמוע בזכות אותו פלא טכנולוגי, הוא עושה לי OFF על הקול מסביב. החליט לחמוד לו לצון, השקט הזה, והזמין אליו, על חשבוני!, את את כ-ו-ל-ם.

נבזה שכזה.

עכשיו קלחו הדמעות בחופשיות על לחיי. חיפשתי בתיק הצד שלי טישו. האיפור בטח נזל לגמרי.. ידי, ששוטטה בחופזה בתיק, נתקלה לפתע בקופסת האיחסון של השתל שלי. "עכשיו אין לי מה לרוץ למעבדה, אני יכולה להיות בשקט, מה?..." גיחכתי במרירות, אבל פתאום...פתאום ככה, בחטף, באה לי ההארה. שלפתי מתיקי את הקופסה של השתל, והוצאתי אותו מתוכה. הרגשתי בגרוני צחוק קטן, רע וחצוף, מגרגר לו את דרכו למעלה. הרכבתי את השתל על אוזני. הצחוק פרץ לו את דרכו החוצה באון ולאחר כמה שניות יכולתי לשמוע אותי צוחקת בקול רם. צחקתי, בכיתי ושוב צחקתי לו בפרצוף לשקט הזה.

אנשים לא יכלו שלא לשים לב אליי. בחורה צעירה עומדת לה ככה באמצע הרחוב ובלי בושה צוחקת ובוכה וצועקת בלי קול (אפשר היה לראות אבל לא לשמוע). כולם הסבו פניהם אליי והביטו בי בתמיהה. לרגע נשכחה מהם מצוקתם. בין העומדים יכולתי להבחין בשכנים שלי, חיים, משה ורותק'ה, בוהים בי בהלם. וודאי תהו עתה כיצד התהפכו היוצרות כה מהר...

קול צחוקי הרם, הבהיל את השקט והניס אותו לתוך הבועה יחד עם האחרים. הוא הביט בי מתוכה במבט כנוע, מובס, אף מבוייש משהו. חייכתי אליו. עכשיו, כשהייתי אדון לגורלי, חופשייה להחליט מתי אבחר בו , לא היה לי צורך להיאבק בו יותר. ניתקתי את יחידת הראש. השתל דמם.

ויהי בוקר, ויהי ערב – דממה טהורה. .