| לפעמים, מתוך הרגל ובלי לשים לב בכלל, אנו באופן בלתי מודע משתמשים בביטויים ואיחולים, שאם נקח רגע ונחשוב על המשמעות שלהם, אולי נתחרט על השימוש שלנו בהם: משתתף בצערך- באיזה זכות בדיוק אנחנו מרשים לעצמינו ככה סתם, בלי שום אישור, בלי לבקש קודם, להשתתף בצערו של מישהו אחר? ואם הוא לא מעוניין להתחלק? אם הוא מעוניין לשמור את הצער רק לעצמו? אנשים עובדים קשה, לפעמים חיים שלמים, בשביל להרוויח את הצער הפרטי שלהם ביושר. האם היינו מרשים לעצמינו בכזאת חוצפה להצהיר שאנחנו משתתפים באושרו או עושרו של אדם זה או אחר מבלי לבקש את רשותו קודם? סביר שלא, אז למה הצער שלו הופך לנחלת הכלל באופן אוטומטי? עלוקות. תמצאו לכם צער משלכם, או שלפחות תשאלו קודם. שלא תדע עוד צער- הולך בדרך כלל בתור צמד חמד עם הביטוי הקודם. מכיוון שברור לכל מי שאומר את המשפט הזה, שזה לא אפשרי שאף אדם קרוב שאתה מכיר לא ימות יותר לעולם, הדרך היחידה בה יכול איחול כזה להתגשם היא אם האדם שמאחלים לו את זה ימות לפני כל קרוביו ומכריו או לחלופין, לא ירגיש צער במותם. לא ברור מה יותר גרוע. רק בשמחות – כי אנחנו לא ממש רוצים להיפגש אתכם בסתם ימים רגילים. עד 120 – או במילים אחרות, שתגיע לגיל שבו אין שום סיכוי שתוכל לתפקד, כל הגוף שלך יהיה מכווץ, מפורר, עם קמטים וכתמים. לא תוכל כמעט לזוז ואם כן, זה ילווה בכאבים ובאי נוחות. המוח שלך יהיה לא יותר אפקטיבי ממסטיק בזוקה וכל האוכל שלך במקרה הטוב יכנס לגוף רק אחרי איזה מעיכה טובה בבלנדר ובמקרה הרע דרך צינורות. תודה, אבל אני אוותר. בתיאבון – הרעיון הבסיסי מאחורי זה סביר וראוי. תאבון הוא בהחלט איחול לגיטימי שמעיד על הרבה דברים אחרים. נניח, אם יש לך תיאבון, סימן שאתה לא חולה, אז אל תהיה לי חולה ואל תאבד את התיאבון. בשונה מהאחרים, הבעיה באיחול הזה היא דווקא התזמון שלו. מתי אומרים "בתיאבון?" כשכבר נמצאים סביב השולחן, בדרך כלל ממש ברגע או קצת אחרי שניגשים לאכול. ובכן, אם אני כבר נמצא סביב השולחן ומוכן לאכילה, כנראה כבר יש לי תיאבון, אחרת לא הייתי פה. אז אתם מאחלים לי "בתיאבון" אתם בעצם רומזים לי, שהאוכל פה בכלל לא משהו, שאתם נאלצים לקוות שאני ממש רעב בשביל שיהיה לי תיאבון לאכול אותו. בוקר טוב – אוקסימורון. לא יכול להיות מצב כזה. לפחות לא אם שעת היקיצה היא באמת אחת כזאת שנחשבת לבוקר. חייבים לארגן איזה משהו ולהיפגש – נהיה יותר ויותר נפוץ כיום בעידן הפייסבוק, כשכל אחד יכול פתאום לחדש קשרים עם הילדה שהוא זרק עליה חול בגן. תחילה יש שיחה של צמצום פערים. "אז מה אתה עושה עכשיו?" "מה אתה לומד?" "איפה אתה עובד?" "מה עם X, אתה בקשר איתו?" "ואוו, נשמע מעניין" ו" איזה יופי!" ואז, כשאתה מסיים להתעדכן, אתה מגלה במפתיע, שלא נשאר לך עוד יותר מדי נושאי שיחה עם הילד שהיה איתך חודשיים בחוג ג`ודו. אז איך מסיימים את השיחה? ב"חייבים לארגן איזה משהו ולהיפגש" כמובן. או במילים אחרות, היה נחמד להתעדכן, לא נראה לי שזה יועיל למישהו מאיתנו להמשיך לתחזק את הקשר בינינו מעבר לזה. הפעם הבאה שאני רוצה להיות בקשר איתך היא שנארגן איזשהו משהו יותר גדול. משהו מאורגן בראש, באיזשהו מקום מכובד, עם חברי עבר משותפים ואווירה טובה, כלומר, משהו שברור שאף אחד מאיתנו לא הולך לטרוח לעשות ולכן לעולם לא יקרה. רק בריאות- שהדבר היחידי שיהיה לך הוא אך ורק בריאות. שתהיה אומלל, בלי חברים, בלי כסף, בלי מזל, בלי משפחה, בלי כלום. אבל מספיק בריא בשביל להבין כמה דברים חסרים לך. |