הנהנתנות הבלתי פוסקת של היום, היא המשך ישיר של העלייה השלישית והרביעית שהביאה עמה את תרבות בתי הקפה לארץ ישראל. הספר והתערוכה "בתי הקפה של תל אביב 1920-1980" מזכירה לכולם כי דור האספרסו לא הומצא היום 

מאת ארן הרשלג 

פולחן בתי הקפה מונצח בסדרות אמריקאיות על בסיס קבוע, וזאת למרות שבשורת הקפה הארומתי נתקע היכן שהוא, בדרך מאירופה באוקיינוס השקט. הטקסיות מושרשת עד כדי כך שבאחד מהפרקים ב"סיינפלד", אותה חבורה שרוקמת את כל תחבולותיה בבית הקפה "מונק'ס", מתעקש קריימר להמציא שולחן קפה על שולחנות קפה. התובנה שעולה מהסדרה שעיצבה את היאפים/בורגנים של שנות התשעים האירוניות-עירוניות היתה, שקפה שותים לא מצמא אלא כאלמנט תרבותי של התכנסות ולקיחת חלק במדורת השבט החברתית.

בצד השני של העולם. אף קוראת בקפה לא זיהתה כי במשך כשנה וחצי, שקדה בתיה כרמיאל, האוצרת של מוזיאון ארץ ישראל, תיעדה באובססיביות חסרת מנוח, את הווי בתי הקפה המיתולוגיים של העיר העברית הראשונה, שהפכה תוך עשור למרכז הכלכלי והתרבותי של היישוב היהודי בארץ ישראל. התערוכה וכמוהו הספר המתעד את המחקר כולו, עושים את מה שכל מדינה או אדם בשעת משבר זהות עושים, נוברים בימים שבהם הכל לכאורה נראה זך, תמים וענוג. לכאורה כבר אמרנו? כי הרי אי אפשר לנתק את ההוויה החגיגית של הישוב, ממאורעות קיומיים מקבילים של אותה תקופה: מאורעות תרפ"א- תרפ"ט- תרצ"ו, חומה ומגדל, אחת עשרה הנקודות בנגב, מלחמות ישראל וכהנה. הבליינות התל אביבית מעולם לא הרכינה ראש אל מול אירועי היום, לא אז ולא היום. בתי הקפה והקולנוע המשיכו לעבוד, גם בשעות הפוגה וגם בשעות לחימה, עשרות שנים אחר כך תהפוך עמידה איתנה זו אל מול המציאות העגומה להתרסה פוסט מודרנית מקניטה הידועה בכינויה "הבועה".

הסצינה של אז

ציר הזמן שבו החל המהפך בהתייחסות המקומית לקפה ומוצריו החל כאמור כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, כאשר עלו ראשוני העולים מאירופה וייבאו עימם את תרבות בתי הקפה. סצינת בתי הקפה (גינת השרון ופלטין) שפעלה בעיקר ברחוב הרצל וסביבותיו, כללה מופעי זמר, נשפי ריקודים סלוניים ואפילו את הכמיהה של כל יזם מתחיל, פתיחת קזינו גלי אביב (1922) על שפת הים- היתה זו יריית הפתיחה להפיכתה של תל אביב כבר אז ל"עיר ללא הפסקה". השתלשלות הדברים הביאה לידי כך שבשנות השלושים הצליחו בני המעמד הבינוני החדש מקרב עולי העלייה החמישית שהתיישבו בתל אביב, לייסד בתי קפה באזור "הצפוני" החדש ברחובות אלנבי, בן יהודה ודיזנגוף: קפולסקי, בלזם, גנתי, עטרה, ספיר (שלימים הפך לנגה) ועוד. 

מפתיעה במיוחד ההשקעה הנדיבה בעיצוב ההיכלים, במיוחד בסגנון הבינלאומי של בתי הקפה היוקרתיים, שכיוונו לפלח השוק של הבורגני-גבוה. התמונות ממחישות כי בתי הקפה ניחנו ביופי ארכיטקטוני מרשים, בעיצוב פנים חדשני ואלגנטי, פרי תכנונם ועיצובם של אדריכלים מקומיים מקרב עולי גרמניה ואחדים מהם והיוקרתיים שבהם אף נבנו במיוחד לשם כך: שלושה כושים (1936) דמוי הארמון, ספיר (1932) עם קומת הגג המפוארת שלו, ופילץ (1938) שעוצב בסגנון השונה מהסנון הבינלאומי ששלט אז בכיפה. האקלים הים תיכוני יצר עם השנים התפתחות אבולוציונית מרתקת בסגנון "היציאה מהחומות". הרצון לחדש ולהתחדש הביאה את בתי הקפה לנכס לעצמם את המרחב הציבורי, ולהציב שולחנות וכיסאות כחלק מהנוף העירוני המתחדש, כמובן שפורענות מהסוג הזה לא היתה עוברת היום את חוקי העזר העירוניים של חולדאי.  

איש כסית היה ממש ליד קפה רוול

אבל הסיפור התל אביבי המשובח ביותר בששת העשורים המובאים בספר, הוא ללא ספק סיפורם של קפה רוול (1948)- מעוז הבורגנות וקפה כסית של חצקל (1942)- מבצרם של האמנים ואנשי העט, שהזניקו את מניותיו של רחוב דיזנגוף, עד כדי כך שנוצר עבורו הפועל הייחודי "להזדנגף". השם רוול הנשמע כמו גרסת ג'יבריש מהוה, היה הלחם של שתי ההברות הראשונות של הבעלים (קונדיטורים במקצועם) גוסטב רוזנברג וקרל ולר. הוא נוסד בדיזנגוף 111, אך כעבור מספר שנים הורחב צפונה והתווספה לו גינה גדולה שהיתה לאטרקציה רבת רושם ולמגה בית קפה (900 מקומות ישיבה).

היושבים ברוול גיוונו מדי שעה את אופיו של המקום, בבקרים מילאו את המקום רוב נשי מובהק שהגדיר אותו כ"מקדש הרכילות התל אביבית". בשעות אחר הצהריים קיבל המקום רעש המקום מאנשי עסקים, עסקנים מפלגתים וקציני צבא מהקריה, ואילו בערב מילאו את הרחבה ידועני תיאטרון וקולנוע. הסימן להפיכתו של מקום למקדש עליה לרגל, נוצר כאשר המקום מתחרז בשיריהם של משוררי התקופה, וכך כתב דידי מנוסי באותם ימים: "הגברת רוול ידועה בעולם כאשה לא חוקית של כולם- של כולם, לעוברים ושבים היא קורצת כי ביתה הוא ברחוב הראשי, גם את כל החברה הנוצצת מכירה היא באופן אישי". לעומתו כתב יהונתן גפן "קפה שאין בו לא בדרנים כמו בפינתי או אמנים כמו בכסית- קפה רוול, שהוא קפה הנשים הבוגרות היפות והקפה הטוב...". סופו של רוול היה סוף אלגנטי וחסר רגעי משבר, באוגוסט 1980 משסרב הדור הבא במשפחות המקימים להמשיך את מפעל ההורים, סגר קפה רוול את שעריו ונשאר צעיר לנצח.

כסית כבר היה סיפור אחר. מרגע לידתו ועד היאספותו לאבותיו, בהנהלת יחזקאל ויינשטיין, היה מזוהה המקום עם שדרת הבוהמיינים בתל אביב. גם במקרה הזה הורחב המקום לאחר מספר שנים, כך שיכל להכיל כעת את שמנה וסולתה של חוגי הספרות והאמנות ובהם נתן אלתרמן, אהרון מסקין, אברהם חלפי, אברהם מסקין ושני היהלומים חנה רובינא ואברהם שלונסקי. מעמדו של קפה כסית הלך והתעצם כמוביל תרבות עד כדי שקיבל אישור רשמי מהעירייה להפעלת המקום עד השעות הקטנות של הלילה. "ייבי ושמוליק ישבו אצל חצקל כסית, ייבי צועק למרסל שיביא עוד כוסית, משה  צועק עד מתי בטלנים, קחו קצת מלים וחברו לחנים כאן לא שותים בחינם השתנו הזמנים", כך כתב יעקב רוטבליט את ההמנון של קפה כסית ושמוליק קראוס הלחין, תוך שהם מוקירים את המקום, יושביו ומעריציו. סופו הצפוי אך החלקי של כסית התרחש בדצמבר 1979, לאחר מותו של חצקל המשיך בנו משה לנהל את המקום בהצלחה ראויה עד שנפטר בשנת 1987. 

פעמיים קפה בבקשה

מדובר בקרב איתנים בין שני טכנוקרטים של תל אביב מצד אחד, ושל היסטוריה של ארץ ישראל מצד שני. בפינה השמאלית עומדת האוצרת בתיה כרמיאל, שעושה הרושם כי עבודתה היא עבודת שטח סיזיפית, כמו במקרה של הספר "קורבמן צלם תל אביבי", על אותו צלם חובב ו ערירי שבדירתו נמצאו אלפי תמונות של תל אביב בחיתוליה. גם בספרה "תל אביב בתחפושת וכתר" טורחת בתיה כרמיאל להזכיר לנו שתרבות המועדונים האפנתיים של היום, היא גלגול אכזר של הנשפים של ברוך אגדתי משנות העשרים.

בפינה הימנית עומד לו ד"ר מרדכי נאור, שזכה השנה בפרס הרצל על תרומה בולטת בתחום הציונות. נאור נולד בתל אביב, וכתב עליה רבים מספריו. ספרו החדש "קפה רצקי" הוא בעצם ספר האורחים והזיכרונות של בעלי המקום שהוקם ב-1930 ונקרא על שם בעליו צבי ואידה רצקי. מדובר במסמך ייחודי ומרתק, שהובא לדפוס רק אחרי שנחשף במקרה על ידי דינה שהם בתם. בין באיו של בית הקפה נצפו ביאליק, רבניצקי, טשרניחובסקי, פיכמן ורבים מהאסכולה הספרותית-לירית. הספר ערוך משני חלקים, הראשון מוקדש לצמיחה התל אביבית על הקשריה ושלוחותיה ההיסטוריות בכלל (כרזת הסרט העברי הראשון והנחות אבן פינה שונות) והקופאיניות בפרט.

החלק השני מוקדש לספר האורחים המקורי של המקום, הנפרש כספר זיכרונות לאורך מאה העמודים הנותרים. חלק זה הוא בעל ארומה נוסטלגית אם ניתן לומר, והוא מוגש לקורא בצורה אוטנטית וראויה עם כל הצהבהבות של הכתבים המקוריים. מילותיו של אלכסנדר פן, שנכתבו במקור ברוסית, ממסגרות את אווירת המקום והתקופה בצורה משכנעת למדי: "על אירוח מלכותי, על צחוק ילדותי, על קפה טורקי ועל דיבור מט קדצקי (קללה רוסית בדיבור חופשי) תודה רצקי!