אפקט דו"ח וינוגרד נראה לא רק על פרצופם של הפוליטיקאים, אלא גם על פניה של האמנות. במקום לחכות לתוצאות הסופיות של הדו"ח, כתבה להקת "הבילויים" קאברט שפיצי ובלתי אפשרי, שמזכ"ל החיזבאללה היה שמח לקבל תרגום שלה. בראיון עם הצמד ניסינו לחשוף את הנרטיב של "הבילויים" החדשים  

מאת ארן הרשלג 

מספר חודשים לפני שנרצח בפיגוע נוסח שנות העשרים של המאה הקודמת על ידי המון מתפרע, שקד יוסף חיים ברנר, דמות צבעונית וחדת לשון שעלה עם גלי העליה השניה, על ספרו שבדיעבד היה האחרון- "שכול וכשלון". "הבילויים" שהוציאו בימים אלו את אלבומם השני, אימצו את ה"שכול וכשלון" ההוא כחלק מתפיסת עולם המציפה וממירה זיכרונות עבר לאקטואליה של היום. גובה הלהבות המלוליות התעצם באלבום החדש, שהתעבר בחלקו בתקופת מלחמת לבנון השניה ובו הם יורים את הגרסה שלהם על מצב האנושות המקומית מדן ועד אילת. החיים כפולי המשמעות של "הבילויים", מתחילים בשמם שמהווה חלון ראווה ליחסם המורכב לכאן ועכשיו הישראלי, תוך התבוננות במראה על מנת לראות מה קורה מאחור- בעבר הקרוב, אך גם על מנת לזהות את המולקולות המרכיבות את הישראליות התשושה היומיומית. השם מתעתע בדיוק כמו התוכן המלולי שמכילים השירים שאותם הם כותבים ומלחינים.

הם חרטו על דגלם להתכתב עם העבר וליצור פסיפס רטרוספטיבי, וכנראה משום כך יצרו שעטנז בשם הלהקה: גם נהנתנות במובן העכשווי אך גם קריצה לימי "אנו באנו" במובן של בית יעקב לכו ונלכה. למרות השם, הם בועטים לך בראש כדי שתבין ומהר שהם לא באו ליהנות ובטח לא לבדר את הקהל. התפאורה שממחישה את התלות בעבר, מיוצגת על ידי הזקנים (בסגנון זי זי טופ), האיזכורים של שירי אתוס, זכרונות מפוברקים של אנשים אחרים מתקופות היסטוריות, ההתייחסות הספרותית לחיים ברנר וספרו "שכול וכשלון" ושליפות ארכיוניות של טיפוסים ממלכתיים מקומיים כמו שושנה אלמוזלינו ויצחק מודעי. אבל בזאת לא תם הפשפוש  בהיסטוריה. כמו דאג וטוני שולפים ימי ויסלר ונועם ענבר בהפקתו המוזיקלית המדויקת של תמיר מוסקט רחשי פטיפון, ציטוטי אידיש ואפילו אורגנית תוצרת קאסיו, על מנת להמיר לעולם הדיגיטאלי של היום את הריח והטעם של פעם. מעבר לכך הלחנים שמקיפים את השירים בנויים על מכלול רחב של סגנונות שוליים: כלייזמרים, פולקה רוסית, קאנטרי אמריקאי, צועני וקברטי.

האלבום ניחן ביכולת תיאטרלית להכיל את הנורא והנפלא יחדיו, ולנסח אפשרות מהותית ועקרונית שמוסר ומסורת תרבותית הם לא רק עניין של דת. התוצאה מלאת הברק (והרעם) באלבום החדש של ההרכב, שכולל גם את מאיה דוניץ בקלידים, יוני סילבר בכלי נשיפה ושלומי לביא בתופים, בנויה על חשיבה א-סימטרית ניגודית, שמוזיקה מלודית ומאוזנת אך מורכבת, בצירוף מלים מקאבריות המבשרות את בוא הקץ, משיגה תוצאה שהציבור יכול להתמודד איתה ברמה השמיעתית, בעיקר משום שיקח זמן עד שהמלים הטעונות ישקעו לתהום התובנה. השיר "תנשב הרוח" (רצועה 5) מאגד בתוכו את שלל ההיגדים והעקרונות הללו: גיטרות אנפלאגד מתנחמדות, לחן מלא געגוע המתחזה לשיר אוהבים, ציטוט משיר עבר "סובב לו סובב הפינג'אן" ומלים שיוצרות סיפור דמיוני על הוראות בלתי חוקיות בעליל: "נכון ילד נכון שהחזקתי אותה מאחור זה היה לצרכי בטחון כשעברנו עליה בתור". בראיון עם ימי ויסלר הוא מעדיף לא להרעיף כבדות על התכנים ולא מקבל את הטענה שמי שנהנה מהאלבום, בעצם לא הבין אותו: " נכון שהאלבום עגמומי בתכניו, אבל ניסינו גם להחדיר בו יופי. יש בו התפעמות מהשפה כמגרש משחקים, יש בו גודש מוסיקלי ויש בו דיאלוג עם התרבות הישראלית שלא מסתכם ב'הכל חרא', אלא גם ניסיון להיאחז בתשתיות תרבותיות מהעבר- אריק איינשטיין, יהודית רביץ ואחרים- כי מה שנורא הוא שהחיים (והישראליות) גם יפים, וזה מה שעצוב באמת. אז נכון שאין כאן הרבה 'פאן' טהור, אבל חלק מהותי מהעניין הוא הערבוב הזה בין קודש וחול, בין זעם וחדווה, בין פופ וייאוש. זה בהחלט לא אמור להיות אלבום נישה מכובד וחמור סבר שלהקשיב לו זה שיעורי בית".   אותה התכתבות עם העבר הפגישה אותם עם יפה ירקוני שדגימת הקול שלה (הסימפול) התווספה לשיר "באב אל וואד 38/א'" (רצועה 1), הפותח את האלבום. הבחירה המודעת והלא מקרית בה נובעת מהיות השיר סמל של גבורה, אך הופכת תחת ידם של הבילויים לחטוטרת שצריך ליישר.

נראה כי לוחמי מלחמת השחרור מייצגים את היהודי הגלותי שאסף נשק עם ירידתו מאוניית המעפילים ויצא להלחם. מולו מוצג הישראלי הצבר שמיוצג תחת הציטוט "לא יתחילו בלעדינו" מתוך "סע לאט" הנהנתני של אריק איינשטיין. "היה מפתה לכתוב 'שכול וכשלון'", אומר ויסלר, "אבל יותר מדויק לומר שהאלבום מתאר כשלון של מערכת יחסים בין שני אנשים שלא מסוגלים לאהוב, על רקע חברה חלולה וצמאת דם שצועדת בחדווה אל עבר האבדון".

החיבור בין "באב אל וואד 38/א'" ל"סע לאט" הוא חיבור בין היהודי הגלותי לישראלי החדש? "

לא. באב אל וואד אינו מייצג יהדות גלותית, אלא אם כבר את אתוס ההקרבה של דור תש"ח. אפשר לקרוא כאן כל מיני משמעויות ונראה לי שזה היופי בדימוי וחבל יהיה לצמצם אותו ב'למה התכוון המשורר'". צורת הכתיבה הזו מונחה במקרים מסוימים על ידי זרם התודעה, ובמקרים אחרים על ידי עקרונות הכתיבה החופשית (אסוציטיבית) היוצרת אמירה חד גונית ואנטי ממסדית, ולכן השורות שנכתבות לאו דווקא מרכיבות סיפור בעל תכונות גנטיות של התחלה אמצע וסוף, אלא מצטטות את מחשבותיו של הדובר ונותנות לו מעמד ועמדה. המשחק הבלתי פוסק עם השפה מולידה בהכרח שורות בלתי אפשריות על גבול הנונסנס: "כמו שדרדסבא אומר- אם זה כחול ושקט זה בטח מוות בעריסה" או "רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה... הכל מתפורר וקר ומר לכולנו בפה" (רצועה 11).

ממעוף הציפור ניתן לשמוע את המצפון החברתי מתגלגל בין השורות, מעין ערב קברט תיאטרלי משיריו של ברטולד ברכט הנוהם על הרלוונטיות של קול המחאה. בהיבט המקומי, אי אפשר שלא להתיחס לאלבום כמחזה אבסורד (התמונות המלוות את חוברת המלים מציגות את הלהקה בהעמדה תיאטרונית, כשפניהם מושתלות בתמונות ארכיון) הנשען ברמות כאלה או אחרות על ההשראה של חנוך לוין, שהיטיב לקמט את הישראליות לפכים קטנים של דברים שאינם מתקבלים על הדעת. בחירת השמות לדמויות בשירים, מזכירה את הגיבורים במחזות של לוין- האם זו מחווה? "חנוך לוין היטיב לתאר את הגרוטסקה והעליבות הישראלית והוא אכן מהווה מגדלור ליוצרים בתרבות המקומית, גם עבורנו. נכון שבשמות כמו 'חיליק פורצלינה' או 'שוש אלמוזלינו' יש איזו התנגנות חנוך לוינית, אבל למעשה כל השמות בשירים של הבילויים לקוחים מהמציאות. זה קשור לעובדה שיש משהו מאוד שרירותי בהמצאת שם לדמות בשיר או ברומן, זה למעשה יכול להיות כל דבר ואנחנו מתחמקים מהחירות הטוטאלית המאיימת הזו על ידי אסטרטגיית ה'קופי פייסט' הפוסט מודרני. חיליק פורצלינה האמיתי, אגב, הוא איש רב עוצמה שחי באחוזה מבודדת בפארק הירקון ומכר לנו פעם יונים לסרט סטודנטים שצילמנו על שרה גיבורת ניל"י. נראה שמתיחת גבולות הגיזרה הפך להיות חומר ביד היוצר אצל הלהקה, במיוחד כאשר הם נוגעים ומחטטים בשכול הישראלי וביחסים המלאכותיים והמורכבים עם ההיסטוריה המדינית של מאה שנות ציונות.

חשוב לכם לבעוט במוסכמות או ליצור מוסכמות חדשות?

לא זה ולא זה. הניסיון שלנו הוא להצליח לבטא בצורה קצת יותר מדויקת את האופן שבו אנחנו חווים את החיים. מי שמרגיש שטקסטים על עננים שבוכים באמת מבטאים את תחושותיו כנראה לא מספיק קשוב לעצמו. אנשים הם יצורים הרבה יותר מורכבים ומבולבלים ממה שמוכרים לנו בפרסומות, טלנובלות או שירי פופ. אהבה אף פעם לא מסתכמת ב'אני אוהב אותך הכי בעולם', תמיד יש משהו מעבר לזה יש כעסים, יש תלות, יש הונאה עצמית. ומעבר לזה, ברמה העקרונית, אנחנו מאמינים שהצורות המוכרות הן באופן טבעי יותר שחוקות ולכן מרגשות פחות, כמו שמין עם אשתך אחרי עשרים שנה הוא לרוב פחות מרגש ומוחשי מאשר מין עם זר שפגשת במעלית. אז כן יש ניסיון מודע להצליח לעורר רגשות בדרכים שונות מן הרווח, מתוך מחשבה שאולי אלה יהיו סוגים מוכרים פחות ומעניינים יותר של רגשות. שהרי כאמן תפקידך לא רק לצקת תכנים אישיים לתבניות קיימות ושחוקות, אלא להמציא תבניות וחוקים חדשים למשחק. אחרת מה פה מעניין? איך שלא מסתכלים האלבום נשמע כמו דו"ח וינוגרד משלכם, זה מכוון? "בניגוד למה שנוח לכתוב בעיתונים האלבום לא מסתכם ב'אני מאשים' פוליטי, גם אם זה חלק ממנו. כל יצירה כנה היא סוג של חשבון נפש עצמי, או סיכום ביניים של החיים בתקופה הספציפית שבה היא נכתבה.

קשה לעשות הפרדה בין האישי לפוליטי כשאתה חי בישראל, שהרי המציאות הפוליטית פולשת לחיינו הפרטיים כל שעה עגולה. ויותר מכך, השאלות הפוליטיות שבמרכז הדיון הציבורי אינן  רק 'פוליטיות' ותאורטיות, אלא שאלות מוסריות קשות של חיים ומוות שאי אפשר באמת להתעלם מהן ולהתיימר לתאר את חייך כאן בכנות". האלבום קרוי על שם ספרו האחרון של חייים ברנר, שניסח כתבים על היחסים בינינו לבין הערבים ונרצח בפרעות תרפ"א ביפו 1921. בפנתאון הלאומי ובזיכרון הקולקטיבי הוא נחקק ככזה שטען שאין לו את זכות הדיבור, אך יש לו את זכות הצעקה, במובן מסוים מתבקש לגשר בין הצעקה ההיא לזעקה העכשווית של "הבילויים". לדבריהם צעקה היא הגדרה מאוד דרמטית וכלהקה הם מנסים להימנע מהפאתוס שמלווה בדרך כלל תכנים 'מחאתיים' שלטעמם מעקר אותם. חשוב להם לא לתת פורקן למאזין, כפי שעושים אמנים רבים- מכיוון שיותר מצעקה "הבילויים" מנסים לייצר מין מלמול טורדני שאמור לעורר למחשבה. המטרה הרעיונית להשקפתם היא, להוציא את המציאות הלא הגיונית שאנחנו חיים בה מתוך השגרה האוטומטית המרדימה, ולאלץ את המאזין להתמודד איתה מחדש בלי המגננות הרגילות שסיגל לעצמו. תפקידו של הקהל לנקוט עמדה כלפי מה שהוא שומע, והוא בהחלט מוזמן לצעוק, כי יש על מה, אבל הם לא מוכנים לעשות את זה במקומו.