הזהרתי מראש שמדובר בפרויקט רציני. מה גם שהנפשות הפועלות מכירות זו את זו כבר כמה שנים, ועל כן לא נצפו מראש זעזועים עמוקים או ניסיונות בריחה. מצידי, לפחות.

ש', בחורה מבית טוב - ונקי, נותנת מפעם לפעם את שירותי הניקיון שלה לחברים קרובים לצורך השלמת הכנסה, כי אין כמו להיות שכיר בישראל.

נפגשנו על הבוקר. אני קמתי במצברוח אופטימי. בעוד כמה שעות, אמרתי לעצמי, הדירה תהיה מצוחצת, ש' ואני נשב לארוחת בוקר מאוחרת, וכך נקבל את שבת המלכה כראוי.

ש', כאמור, מכירה את הנפשות הפועלותובניגוד אלי גם יודעת להסתכל למציאות בפנים. היא ידעה במי מדובר, ויש לומר שרמת ההקרבה שלה, עוד בטרם נגעה הסחבה ברצפה, עשויה לזכות אותה בפרס נובל לשלום כבר בשנה הקרובה. או כך זה נראה מבחוץ.  ש' החליטה למעשה ללמד אותי לקח.

לו היו בנמצא בארונה של ש' שוט, מגפיים ומדי חאקי משנות הארבעים, הם היו הולמים אותה לפחות כמו השמלה שלבשה באותו בוקר. אני, דור שלישי והכל, קיבלתי על עצמי בטבעיות את תפקיד הקרבן; נראה לי שבשלב מסוים אפילו עמדתי דום.

השעות נקפו, ועבודות הפרך איתן. בשלב מסוים חשבתי להקים ועד מקומיים ולהסגיר את נעלי הבית הסוררות לידיה בעוון ניסיון למרד, על מנת לקבל קצת מרק וחמש דקות מנוחה.

מה לא עשיתי? קיפלתי, קירצפתי, טיטאתי,שטפתי ומפעם לפעם גם נקראתי בנזיפה להביט בערימת דבלולי אבק כלשהיא בפינה כלשהיא שלא ידעתי שקיימת בכלל בדירה.  וכל אותה עת, נעצרתי לרגעים קטנים של חסד והבטתי בערגה לכיוון הדלת. אולי האמריקאים יגיעו סוף סוף ויקחו לרוסים את כל הקרדיט.

אני יושבת פה עכשיו, מביטה מסביבי על המוזיאון הקטן והממורק, על הכיריים המבהיקות, האסלה החלקה, המיטה המסודרת והטלוויזיה מחוסרת האבק. גופי דואב מהמאמץ הגופני, אוזני עדיין שומעות את הפקודות. בפעם הבאה אנקה לבד. לא עוד כצאן לטבח.

*מוקדש באהבה גדולה לש' על עזרתה הרבה בהפיכת הדירה שלי למקום שאפשר לחיות בו, באיחור. של שנתיים.