מערכה ראשונה: מי לא מדמיין את הבית שבו הוא גר, על כל ארבעת קירותיו- מסודר ומהוקצע למשעי? עכשיו דמיינו את המציאות בה הזאטוטים או הזאטוט בן השנתיים, מגיע הביתה לאחר יום מפרך מהגן, מתבונן על זירת המשחקים שלו (להלן סלון המגורים של המשפחה)  זומם וחוכך בדעתו כמו היה כלבלב המזהה חתול או חתול המזהה עכבר, מביט שמאלה, משקיף ימינה, קולט מה כאן לא כשורה (הבית כזכור לכן ולכם מסודר ומהוקצע למהדרין). הזאטוט פונה מיד בחריצות ובשקדנות אין קץ וחסרת מעצורים ליצור בלגן מסודר משלו, כאילו אמר "העיצוב הנובורישי בעל הנגיעות הפוסט מודרניסטיות, א-לה אנדי וורהול, לא תואמות את התפיסות האנכרוניסטיות שלמדתי בגן, הכוללות את הכישורים של דלות החומר המיזנתרופית הדוגלת בקווים פשוטים ונקיים"­­­­­­- לך תבין מה הגננת חנה מלמדת אותו שם??? 

מערכה שניה: ואז אתה, את או אתם מביטים בתכשיט שלכם, העונד על גופו את מיטב הגנים המובחרים שלכם, משתנה בין שנייה לבייבי דה וינצ'י והופך את עגלת צעצועיו על פיה ומתפלש בה כבבריכת שחיה מאולתרת. מהעגלה הוא נע בזחילה אינדיאנית לשק הקוביות הצבעוני שקיבל מתנה בשבוע שעבר, משם למדף הספרים, משם... משם זה כבר באמת לא חשוב לאן מועדות פניו כיוון שהסוף ידוע וכתוב מראש.  

מערכה שלישית: אז נכון שהמצב דורש חינוך מחדש (שלנו או של הגאון הקטן) ונכון שכל זה קרה ברגע של חולשה, כשדיברתי בטלפון, אבל למה לעזאזל הוא היה צריך לבצע וידוא הריגה ולאסוף לידיו את ספל החרסינה עם דמות הסופרמן עליה, שקניתי לו כשלמד לשתות מכוס ולשמוט אותה לרצפה כאילו הייתה מאובזרת בכוחות על טבעיים? כנראה שלעולם לא נדע את פשר הכיף שבבלגן שכה נוסך אושר ותענוגות על פניו של הזאטוט, וכנראה שלעולם גם לא יחקרו איך הבית שלנו מתעשת על עצמו מדי יום, והופך קרוב לחצות שוב לבית עם מרחבים פתוחים וחללים מסודרים. אבל אם במקרה כן יהיה עניין למחקר וישלח עקב כך צוות מהפקולטה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מהאוניברסיטה, הם יגלו כי אני וזוגתי מוצאים את עצמנו באופן קבוע ועל בסיס יומי ובמיוחד בשעת לילה מאוחרת הופכים לאספנים כפייתיים, רק שהאוסף שלנו אינו נדיר ורב חשיבות, אלא רק אוסף משחקים שייאספו גם מחר וגם מחרתיים.  

נ.ב

כל קשר בין התיאורים הנ"ל למציאות שלכם מקרי בהחלט.