נוסעת באוטו, מביטה במראה.

מאחורי רכב סובארו ישן, מאלו של פעם, המרובעים, בכחול המטאלי.

יושבים בו גבר ואישה.

היא עם רעלה, הוא בשיער שיבה.

מביטה עליהם.

הם מדברים בינם.

העיניים שלהם אומרות כל כך הרבה. רגש.

(ממש כמו אצלנו?)

איזו הזדקנות. 

 נוסעת לכיוון האוניברסיטה, נעצרת ברמזור בצומת הגבעה הצרפתית.

זאטוטים פלשתינים רצים בין המכוניות בניסיון להשיג עוד שקל.

מביטה להם בעיניים ומשפילה מבט.

הם רק ילדים.

איזו ילדות. 

ממשיכה לקניון מלחה.

בידוק בטחוני בכניסה.

מספר "בני מיעוטים" צעירים מבקשים להיכנס ונתקלים במבט עוין של השומר.

מתפתח במקום ויכוח כי אחד מהם "צפצף".

לבסוף הם נכנסים. 

איזו השפלה.

איזו התבגרות.

ושוב לאוניברסיטה.

כמה שנאתי להיכנס לקפיטריה של רחל ולשמוע את תיפוף הדרבוקות "שלהם".

הרעש הנוראי הזה בזמן האוכל נראה לי שיא החוצפה.

היום אני מבינה שמי שקולו לא נשמע כמעט בשום מקום אחר, נותן ואחד צעקה במקומות הבודדים

שבהם הוא כן נשמע.