סתמבלוג
עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....
פוסטים פופולאריים
-
דין פרוטה
11/3/11 | 1598 צפיות
-
אל תכעסי על סשה
14/1/12 | 2903 צפיות
-
כאלב איבן כאלב
18/12/12 | 5525 צפיות
-
מחאת השטרודל
29/5/08 | 1464 צפיות
-
הגיגים על טכנולוגיה
15/12/07 | 1211 צפיות
-
עצה ממני
27/7/12 | 1635 צפיות
פוסטים אחרונים
- בנטו הלוחם (שם זמני) 1/11/16
- מלאך תועה מחפש אהבה 21/2/16
- ללא זכר 13/4/13
- כאלב איבן כאלב 18/12/12
- דבוראי בקולו שלי 15/8/12
- עצה ממני 27/7/12
הואלס האחרון של הוגו וקלרה
יתכן שצריך לשפץ את זה קצת. ואלס נשף המסכות של חצ'טוריאן הניע את הסיפור הזה. למי שיש כח לטקסט ארוך שיינהל'ה חייבת לי פרוצנטים מהבנפיטים (עובדת מסורה של "ג'ון דיר")
הוספתי את האיור הנפלא לסיפור, אותו אייר יעקוב גוטרמן באתר ,סיפורי קיבוצים"
"אותך כבר לא ראיתי שנים" שמחתי לקראתו " לאן לכל הרוחות נעלמת? "אני נעלמתי"? "אני הופעתי כאן פעם בשבוע כמו שעון שוויצרי אבל עכשיו, כשהוגו וקלרה כבר לא בסביבה, גם אותי יראו פה הרבה פחות. " ככה זה היום בקיבוצים ה"מתחדשים". הזקנים הלכו לגור תחת לאקליפטוסים, הבנים מפוזרים בכל העולם וכשכבר מגיעים זה תמיד מתפספס, אף פעם זה לא יוצא ביחד. פעם היה מועדונלחבר, חדרוכל, קפה של עשר במסגריה, כדורגל על הדשא. היום זה מקסימום בריכת שחיה שאף אחד לא מנצל ובחורף ממילא אין לא בריכה ולא דשא ולא כלום. אז גם אם כבר נמצא מישהו מהימים הטובים, רוב הסיכויים שלא תדע על זה ובטח גם לא תפגוש אותו. היה לנו קצת זמן להרוג והחלטנו לשתות משהו בצומת. הדשא אמנם ירוק, הציפורים ממשיכות לשיר ולחרבן על הראש, פה ושם עובר מישהו על אופניים שלא הוא ולא אתה מזהה, או איזה פיליפינית על קלנועית ביחד עם מי שהיתה פעם "אמא של" והיום היא משהו מטושטש שצריך להתכופף אליו כדי לזהות שזוהי דידושק'ה שהיתה אשה מצחיקה ויצרית ובין החבר'ה עדיין מסופרים עליה כמה וכמה סיפורים מפולפלים שיחיו עד שגם אנחנו לא נהיה כאן כדי לספר אותם. "שלום דידושק'ה, מה שלומך? זה אנחנו, דני של הוגו וקלרה וצפל של מנפרד ופרנצי" "אה? אהההה מנפרד, אהההה הוגו אבר וו איס מיינה ווילי. (אבל איפה וולי שלי) מיינה ווילי... איש ליבה מיינה ווילי" (ווילי שלי אני אוהבת את ווילי שלי). כאן מתערבת הפיליפינית: " היא כבל לא מבינה, לוצה לק ווילי ווילי. ווילי כבל לא לבוא יותל". היה לנו עצוב אז עלינו על המכונית והלכנו לשתות בצומת. "תן לי בבקשה מפתח 'שלשרבה' ואת השבדי. אתה תחזיק את הראש של הבורג ואני אתפוס את המוטרה. בסוף זה ישתחרר כי אין לזה שם ברירה אחרת". תפסתי בשבדי והוגו הפעיל כח על מפתח שלשת רבעי האינצ' תוך שהוא מזמרר לו "אין ברירה אין ברירה צריך למות באופרה" . עליתי בטעות על איזה שטוצר (ברז השקיה גדול), הרמתי שם מיזרקה בגובה עשרה מטר ושברתי את אחת מסכיני המקלטרת. כשהורסים ושוברים, צריך לשלם והתשלום שלי היה שהצטרכתי לבלות עם הוגו במוסך את שארית הבוקר. השיחות עם הוגו שנראו לי אז כנדנוד נוראי הפכו ברבות הימים למקור בלתי נדלה לציטטות חכמות וחומר למחשבה ומדי פעם כשאין לי שום דבר חכם להגיד, או סתם עצוב לי. אני מיד מגייס לי משהו משל האיש החכם והמצחיק הזה. התישבנו לנו, דני ואני ב"סגפרדו" על הפוך ושטרודל מיט שלאק זאנה (שטרודל עם קצפת), התגעגנו לשטרודל של האימהות שלנו וניסינו להשלים פערים. "קלרה סיימה לסרוג באספות לפני חמש שנים והוגו סיים להתגעגע אליה לפני שנה. עשינו להם אזכרה חבל שלא היית. הבאתי מערכת ושמתי את כל הוואלסים שהם אהבו. שטראוס, צ'ייקובסקי, חצ'טוריאן. אפילו הדררות סתמו את הפה שלהם. אנחנו עומדים שם סביב הקבר, הוואלסים בפול ווליום ופתאום נדמה לי שכל הקברים מסתובבים סביבינו חוץ משני הקברים שלהם. אין לי ספק ששם, מתחת לציניות ולטאגטס הם החזיקו ידיים והסתכלו אחת לשני ואחד לשניה בעיניים". " קוק (תראה) לנגה (ארוך) צפל" אמר לי הוגו כששטפנו ידיים לאחר שסיימנו להרכיב סכין חדשה "אם אתה באמת מתכוון לשחרר בורג, לא יעזור לו כלום. זה הכל עניין של עקשנות ופוקוס ואותוהדבר עם לימודים ובחורות ואותוהדבר בקרב או בכל עניין אחר. צריך להחליט ולא לוותר". "וריקודים?" אני שואל אותו "אני יכול ללמוד לרקוד כמוך עם הצווי לינקה לאפס ( שתי רגליים שמאליות) שלי?" "אח זו" מלמל לו הוגו "את השייסה שאתם רוקדים מיט די ארש (עם התחת) יכול כל אחד לרקוד, אפילו פרנצל האדיוט אבל טנגו ופוקס טרוט, רומבה ובמיוחד וואלס , צריך ללמוד וזה יכול להיות קצת קשה אבל כשלומדים......כשרוקדים.....אך איזה תענוג, איזה תענוג.....נו, איך אפשר להסביר טאנסן קולטורה לאזייאת שיש לו קינים של ציפורים בפריזורה. מתי כבר תסתפר ותראה כמו בנאדם?" "אבל איך לא נופלים כשרוקדים את הוואלס" שאלתי. "יש כמה טכניקות לעשות את זה אבל את השיעור הזה אתה תקבל כשתגמור להרוס גם את הג'ון דיר כי עכשיו קלרה מחכה לי בחדר מיט (עם) קפה טסה (כוס) ועם כל הכבוד שיש לי כלפיך, קלרה בכל זאת קצת יותר חשובה ". את קלרה מצא הוגו באיזה מחנה עקורים בגרמניה לשם הגיע עם הבריגדה ונשאר כשליח של עליה ב' לצורך ארגון הנוער והעלתו לארץ ישראל בצורה בילתי לגאלית. בין השאר ארגננו שם השליחים פעולות ומסיבות ריקודים לכל הנערים והנערות העצובים שנאספו שם לאחר מלחמת העולם השניה. " הזקן שלי שהיה קילר לא קטן עם חשבון ענק ולא סגור עם המולדת הישנה שלו, הצטרף לחבורה של חבר'ה שבלילות מצאו כל מיני קציני אס אס, לקחו ליער ושם השחילו אותם. בבית של מנוול כזה הם מצאו גרמופון עם ידית ותקליטי בקליט 78 ולקחו למחנה. מישהו הניח משהו של יוהן שטראוס, מתח את הקפיץ ותוך שניות כל הנערים והנערות הסתובבו שם על צירם כאילו אין מחר. הוגו תפס מיד איזו מדריכה קיבוצניקית עם שתי רגלים שמאליות וניסה עליה את הוואלס. תוך כדי הסחרור הוא השגיח בקלרה העצובה מניעה את רגל ימין לפי הקצב. הוא עצר את הריקוד, ביקש סליחה מהאזייתית ובאבירות של פעם ניגש לקלרה, לקח לה את היד, הביט לה לתוך עיניים ופתח איתה בוואלס שנמשך שישים שנה." " אם אנחנו כבר מדברים" אמרתי לו " אולי תסביר לי למה במשפחה שלכם תמיד קראתם להורים בשמם הפרטי הלא מעוברת?" "ככה זה תמיד היה אצלנו" הוא ענה "בבית הם היו אבא ואמא, בקיבוץ הוגו וקלרה ורק בפני זרים קראנו להם רחל ודב. יש לי תאוריה על הסריטה הזאת אבל נעזוב את זה בינתיים." לא עבר הרבה זמן והרסתי גם את הג'ון דיר, שברתי ציר קדמי. " אוי לנגה צפלש'ן, אוי ואבוי ניש'ט אזוי. מצד אחד אתה לא חכם גדול אבל מצד שני, אתה גם לא טיפש קטן. תסביר לי איך אתה עושה את זה. לפי דעתי הבית חרושת של הטרקטורים והחנות של החלקים צריכים לתת לך פרוצנטים מהבנפיטים שלהם". כל היום הלך על התיקון. היה צריך לחלץ את הציר העקום והשבור ולהתקין חדש. בהפסקת הקפה כולם דיברו על המסיבה שהיתה בליל שבת. איזה כיבוד נהדר היה, כמה חתיכות יש באולפן ואיזה תכנית מצחיקה היתה. "בחייאת צפל, תעשה לנו עוד פעם את גולדה" ביקש אחד הנגרים שאהב לשתות קפה בכל מקום חוץ מאשר בנגריה שם היה לו עניין לא סגור עם נגר אחר שחשד בו שיש לו עסק עם אשתו. "עזוב אותך מגולדה עכשיו" אמרתי לו "הוגו הבטיח לי שהוא ילמד אותי איך לא נופלים בוואלס וכדאי שגם אתה תשמע כי נראה לי שאתה הולך ליפול חזק". להוגו לא היתה ברירה ואני אתן לכם כאן בקיצור את "תורת הוולס על פי הוגו". "תקשיב טוב צפל ותקשיבו גם אתם חבורת איכרים זוללי לפת" פתח הוגו את השעור:
"וואלס זו תרבות שלמה. זה לא הרועה הקטנה מהגיא ולא שאבתמיים ובטח לא הקפיצות המטומטמות עם הריח של הבית שחי כשאתם רוקדים הורה ושמים את הידיים המלוכלכות שלכם על הכתפיים של החברים במעגל. כשאתה בוואלס, אתה עם טוקסידו והגברת עם שמלת ערב וממש לא משנה אם אתה יחף ולובש חאקי או בגדי עבודה. ההרגשה צריכה להיות כאילו אתה בטוקסידו ומולך נמצאת גברת יפה בשמלת ערב ואתם לא בחדר אוכל מלוכלך אלא בלא פחות משינברון פאלאס בוינה.. יתכן שזה דקדנטי ובורגני אבל כל מה שיפה באירופה זה הבורגנות והדקדנס. המהפכות באירופה הם נורא מכוערות . ראשים מתגלגלים, מצעדים, כדורים בעורף, בניינים שרופים, גועל נפש. תאמינו לי שקצת תרבות דקדנטית לא תהרוס לנו את הקיבוץ החלוצי שלנו. וואלס זה לא קיבוץ, וואלס זה אתה והיא מסתכלים אחד לשני לתוך העיניים וכל העולם מסתובב סביבכם. הסתכלת באמצע הוואלס על מישהי אחרת, אלס קפוט (הכל נגמר). אתה יכול ליפול עם הגברת או להפיל את כל מי שמסביב וזו כבר בעיה בטיחותית ומוסרית וערכית ממדרגה ראשונה" כאן הוגו מסתכל על הנגר שנהיה אדום כמו צנון ומתחיל לעשות פרצופים של 'צריך כבר לסיים את הקפה וללכת'......."אפשר גם עם הטכניקה של לתפוס נקודות ציון באולם ולעבור מנקודה לנקודה ע"י סיבוב הראש אבל זה נראה מגוחך וחבל מאוד לבזבז וואלס על פרטנרית שלא רוצים להסתכל לה לתוך העיניים" "ואיך מסתדרים עם הרגלים, איך מסתובבים במהירות כזאת?" שאל ציון המסגר." נו, דאס איס ניש'ט איין גרוסה פרובלמה" ענה הוגו " זה קצב פשוט של שלשרבה. איין-צווידריי איין-צווידריי חת-שתיימשלש חת-שתיימשלש חת-שתיימשלש.....רגל ימין מובילה רגל שמאל מסובבת רגל שמאל מובילה רגל ימין מסובבת. וכמובן שצריך להחזיק את הגוף ואת הראש ישר ולא לקפוץ עם הרגליים כמו דבקה או הורה. זה תרבות ארופאית, לא ריקוד מלחמה של שבט המאו מאו לפני שהם הולכים לבשל להם כמה אנגלים מטומטמים לארוחת ערב. "
"אתה זוכר את הריקודים אחרי התכנית האמנותית במסיבות?" שאלתי את דני ב"סגפרדו" אשר בצומת. "בטח זוכר" הוא ענה "ומתגעגע, נורא מתגעגע". הריקודים פרצו מיד לאחר סיום התכנית האמנותית וההתנפלות על הכיבוד. בהתחלה שילמנו את המס לציונות ולסוציאליזם וקיפצנו בתוך מעגלים של הורה אקסטטית ואחר כך ריקודי עם ועמים. לטקיס, קראקוביאק הרועה הקטנה, מזורקה, ריקודים חדשים שחיים המרקיד הביא מכנס המרקידים של התנועה ובסוף, הדובדבן, ריקודים סאלוניים. נכון שזה לא היה בכל הקיבוצים ובשומר הצעיר הזהירו מפני התועבה הזאת אבל הקיבוץ העתיק שלי בצפון שסירב להתפלג בפילוג הגדול "מפני שקיבוץ זו דרך חיים, לא מפלגה", שפתח את ה"מועדונלחבר" הראשון בתנועה הקיבוצית, שבנה את מגרשי הטניס הראשונים בתנועה הקיבוצית, שהמחזה "ביקור הגברת הזקנה" שהועלה בו ע"י החוג הדרמטי קצר שבחים בכל רחבי הגליל ("שמעתי מחברה בלהבות שההצגה של ריישיק היתה הרבה יותר מוצלחת מההצגה של הבימה עם חנה מירון"), הקיבוץ הספציפי הזה התגעגע לאירופה ובנה לו אירופה קטנה משל עצמו ובאירופה הקטנה הזאת רקדו טנגו וואלס וואלס אנגלי ורומבה וצ'ה צ'ה צ'ה וכל מה שהם ידעו לרקוד והיתה להם מוסיקה בשביל זה. "איזה רקדנים הם היו ההורים שלי, איזה רקדנים". אמר לי דני מעל לשטרודל שלא דמה בשום פנים ואופן לשטרודל של אמא שלו. "פעם, בטרם היותי, הם הסתכסכו נורא, אולי כי אבא שלי רקד וואלס עם מישהי אחרת או הסתכל בזמן הריקוד על מישהי אחרת ובמשך שלשה חודשים אבא ישן ב"הול" ואמא בחדרון השינה. הסכסוך התחיל במסיבת סיום עונת קטיף התפוחים והסתיים במסיבת החנוכה כשהוגו ניגש לקלרה שתופפה עם הרגל את הקצב, הביט לה עמוק בעיניים, נתן לה יד והם רקדו את הוואלס ממש כמו אז במחנה העקורים בגרמניה. הוא מביט לה בעיניים וגם היא לא מסירה מבט והם מרחפים ברחבי חדר האוכל יציבים לגמרי, כאילו הם עומדים במקום ורק העולם המשוגע והקיבוץ המשוגע ושאר זוגות הרוקדים המשוגעים מסתחררים סביבם." זה כל היופי בואלס הזה" אמרתי לדני "זאת הזוגיות המושלמת. זה רק אתה והיא מרחפים לכם מעל הכל וכל השאר מסתובב סביבכם."
דני דחה בידו את שארית השטרודל למרכז השולחן, זה לא השטרודל של אמא שלו וגם לא של אמא שלי. אלו לא אותם התפוחים (סמית במקום אלכסנדר) לא אותו הבצק שרודד בעבודת יד, לא התבלינים הנכונים ובעיקר ללא הטעם של הידיים של קלרה. " תשעה חודשים אחרי הסכסוך הזה נולדתי" אמר לי דני. "תאר לך שהוא לא היה מעז, או שאמא שלי היתה עומדת בפיתוי. אבל קלרה והוגו, כשהם שמעו את הוואלס, ראו רק אחד את השניה ואחת את השני. אני פה בגלל הוואלס ואני אפילו לא בררתי איזה ואלס זה היה" לפני ששילמנו וחזרנו לפארק שהיה פעם קיבוץ/אירופה שכזה, מקום יחיד ומיוחד, אמר לי דני: " יש לי חלום שבחיים לא אצליח להגשים אבל לחלום הרי מותר לי. למה שלא נארגן פעם נשף וואלס המוני בכיכר רבין. נשבור את שיא גיניס בנשפי ואלס. דמיין לך את הפילהרמונית על הבמה הגדולה שעל המדרגות עם מערכת הגברה משובחת ולמטה, בכיכר, שלשים אלף זוגות כשהגברים בטוקסידו והגברות בשמלות ערב . כולם ירקדו שם. זקנים, צעירים, ילדים, סטריטים הומואים לסביות, יהודים, מוסלמים, נוצרים.......כולם. אולי נעשה את זה ביום שבו נרצח רבין שאבא שלי העריץ את האדמה שהצבר הזה דרך עליה. דווקא שם, דווקא ולס. כי צריך להסתכל אחד לשני בעיניים, כי הריקוד של החיים יותר חשוב מכל דבר אחר. ואני אעמוד שם עם המיקרופון ואגיד לרוקדים שזה ריקוד לזכרם של הוגו וקלרה, אתן את האות וכל העולם יתחיל להסתובב." אמרתי לו, לדני, שאם הוא יצליח לארגן ואלס המוני שכזה, אני אקנה לי טוקסידו ואפילו אם אהיה על כסא גלגלים אני ארקוד, שיסתחרר לו העולם, שום דבר לא יעצור אותי.
|
תגובות אחרונות
-
bonbonyetta
בתגובה על בנטו הלוחם (שם זמני)
-
RonArzi
בתגובה על הגיגים על טכנולוגיה
-
Lisi-strata
בתגובה על לולו שרה ונעם הסינדרל
-
קנולר
בתגובה על איך מתארים שתיקה כבדה?
-
~בועז22~
בתגובה על אני כל כך שמח שהגעת, פרק - 3 - רותי
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על אלטעקאקר
תגובות (104)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה מכבי
ברוך הבא לקפה.
ומשפחה לא בוחרים...תודה.......
אז את מהמשפחה, הא?
סיפור מש-שע וקולייח.
ואצלי- אמא שלי, הקיבוצניקית, תמיד אומרת שהייקיות קפצה דור והגיעה אלי...
ואני זוכרת את טעמון בימיו העליזים
ואת מסעדת פינק האגדית
מחניים? ישראלי מידי. 15 ק"מ צפונה, נאות מרדכי.
תודה
"צטערת החיים חטפו אותי ... "
זה נשמע טוב......
תודה
ואללה משק תרבותי
לא ידעתי שיש כזה.
למה לא תגלה את שמו ? מחניים אולי ???
פוסט מצויין.
טוב אז שתדע - כבר חודש אני מנסה
לקרוא את הקסם הזה.
צטערת החיים חטפו אותי ... וגם
אתה יודע
קל יותר עם קצרים למי שזמנו במיכחולו
כמוני.
הכי מצויין שקראתי עדהיום שלך
תודה אמיתית. התרגשתי.
תודה הנזי
הנזי זה שם מאוד "נאותי" (נאות-שם הקיבוץ שלי)
אני מת מפחד מ"המתיקות" הזו, נראה לי שאני מתמסר יותר מדי בקלות לדבר הזה כאשר אני עוסק בנוסטלגיה הזאת.....
טוב שחזרת, לפחות יש מי שנותן לי קצת על הראש.
עשי לי טובה וקראי את "קונצ'רטו לכינור ומכות רצח" נראה לי שגם שם הגזמתי קצת.
התקצץ לי.
מנסה שוב:
בתוך כל המתיקות השטרודלית והוואלסית
נדרשות מאד כמה דקירות איזון, ולכן מאד אהבתי את
"המהפכות באירופה הם נורא מכוערות. ראשים מתגלגלים, מצעדים, כדורים בעורף, בניינים שרופים, גועל נפש"
או תיאורי הזקנים המנותקים. אבל בגדול - בהחלט התמסרת למתיקות הזאת, לא נלחמת בה.
בתוך כל המתיקות השטרודלית והוואלסית
תודה טאקילה
אני נורא אוהב שאוהבים את הסיפורים שלי
אחרת מה הטעם?
תודה לך אפרת.
היה היה פעם.......
אוהבת את הסיפורים שלך
*
הזכרת לי אווירה אחרת של פעם
אהבתי כתיבתך ומאד
אפרת*
צודק, צריך לפנות לחולדאי שיעשה משהו. נו, אתה הרי מהמדיה, אין לך מי שיפנה אליו?
אולי צריך לבקש מוועדת התרבות של חולדאי......
בטח שנרקוד!
תודה
צפלון, כל כך מרגש הפוסט הזה שלך שעמדו לי שתי דמעות בזוית העיניים אבל התגברתי. אם דני מארגן שם ואלס, תודיע לי, מבטיחה לבוא ואפילו לרקוד! אולי איתך, מה דעתך צפלונצ'יק?
תודה חמוד ו*
לאה
schlagen = להרביץ
וכן, אני מתכוונת לקפיץ ההוא שאמי ז"ל לא היתה מוכנה להמיר אותו בשום מיקסר שמיקסר שבעולם.
" אתה יודע שאני כבר לא צעירה כמו פעם
והיום הייתי מספקת באינגליש וולצאר שמתאים יותר לקצב שלי."
יאללה יאללה שמענו עלייך.......את תרקדי את הוואלס כמו סייחה עולת ימים.
הגיע הזמן לאיזה שטרודל.
אנ י מניח שבמונח ה"שמנת המוכה את מתכוונת להקצפת השמנת בעזרת הקפיץ ההוא עם הידית. הזקן שלי היה משקיע בקצפות ההן.
בפעם הבאה שאת מאחרת אצלי בבלוג השטרודל עלייך!
וכפרה עליך
מה ששיינה אמרה: כפרה עליך ועל הכתיבה הציורית שלך.
אז לקח לי זמן להגיע, סו ווט? אתה יודע שאני כבר לא צעירה כמו פעם
והיום הייתי מספקת באינגליש וולצאר שמתאים יותר לקצב שלי.
מה יהא הסוף על השטרודל עם השמנת המוּכּה? הוא יגיע להגשמה?
"בקיוטו"? אני מניח שאת מצטטת משהו שאני לא מכיר, מצטער.
אני אוהב תגובות (גם את הפחות מפרגנות) זה נותן לי איזושהי אינדיקציה ויוצר קשר.
וכמה שאני מרחם על כל אותם כותבים שכתבו לפני עידן האינטרנט והתגובות.
'בקיוטו אני ועדיין אני מתגעגע לקיוטו', או משהו מעין זה...
[ הנה. הייתי מעדיפה לעכל. את הגעגועים. ולא להגיב. לפעמים זה פשוט לא יוצא. התגובה המיידית. אבל כל כך ביקשת :) וזה באמת נוגע... אז הנה: 'בקיוטו אני... '... ]
אצלי קצב התגובות הרבה יותר איטי, כשיש בכלל... אז מה? בגלל שאני סוציומטית? לא מטרידה את עצמי יותר מדי בשאלה הזאת ושמחה ביותר כשיש תגובות שהן לענין; כשמבינה שהתוכן נקרא. וודאי שעדיף על כוכבים. קח בחשבון גם שיש אנשים שהם פחות פעילים ברשת ומכאן שמגיעים באיחור... אם בכלל. ואת העובדה שלפעמים קשה להגיב, קבל כמחמאה. כנראה שהצלחת לגעת. לא כל אחד מצליח.רק מעטים. ואם הנושא גם טעון, הרי שכל אחד לוקח את זה למקום אחר שהוא שלו; שבו נגעת. אני מוצאת את הפוסטים שלך (את אלו שקראתי וה'קונצ'רטו לכינור' בינהם ונדמה לי שאף הגבתי לו, פעם, כמו גם לאחרים) רגישים, מרגישים ומרגשים.... אתה מעדיף תגובות כמו 'אהבתי' או 'ריגשתני'?
והקקטוסים הם פושטקים; כמו ערס מצוי שכולם נרתעים ממנו בגלל 'קוציו'... כמו כמה נערים שיצא לי להכיר או ידידים מהים שעל פניו מפחידים את אותו 'קהל'/ציבור נורמטיבי לכאורה; אבל אם תחפור קצת, תלמד להכיר, תשב לשתות איתם בירה ולשמוע את הבדיחות הגסות או דעתם בנושא כזה או אחר - תלמד איזו נשמה ענקית יש להם ותבחין גם בפריחה המיוחדת שלהם. הם מסרבים לאמץ את כללי המשחק המקובלים. כך גם הענבים בטעם יין, למרות שלא תורבתו לטעם הכלל ומכילים גרעינים. גם אני מעדיפה צמחים פושטים וככה נראית החצר שלי... מבולגנת ופראית.
מצטער, לא יודע למה קשה להגיב לפוסט הזה ולמה קצב התגובות איטי מרגיל. אני חשבתי שזה בגלל שאני לא היתי כל כך סוציאלי בזמן האחרון. גם התגובות נכתבות מכל מיני מקומות לא צפויים: בתי קפה שנכחדו, חוויות נשכחות מהקיבוצים, כל מיני.....
אני עוסק לא מעט בגעגועים, כנראה שלגעגוע יש חיים משלו, וכל אחד מתגעגע ממקומו. כתבתי פעם ב"קונצ'רטו לכינור ומכות רצח": "מהו אדם אם לא סך זכרונותיו, סך געגועיו".......
היה אצלנו אדם שהתגעגע למחנה ריכוז שבו היה לו קצת יותר קל ממחנות ריכוז אחרים......
אני מת לטעום ענבים בטעם של יין או, סתם יין טוב....ואני גם מאוד אוהב קקטוסים אבלצ מעדיף צמחי גינה פושטים.
תודה על התגובה
אוף, אתה הורג אותי עם הפוסטים שלך... ולא ממש ברכות (-:)
כבר פעם שניה שקוראת את זה ולא יכולתי להגיב; אבל שבוע שעבר ראיתי סרט רוסי והבנתי משהו (יענו, נפל לי האסימון) "שבוי" - קשה לצפיה, עצוב וקודר לכל אורכו ( רוסיה וצ'צ'ניה) ועל אף שניתן למצוא בו כמה רגעי חסד, מסתיים רע; נגמר בבכי (של אחד מהם ומותו של אחר). להבדיל מהסידרה "מלחמה ושלום" שהתמכרתי אליה, בערוץ 1 - מלחמות ודם, אבל גם וואלסים וצבעוניות ורומנטיקה והסונטה לפסנתר של בטהובן.
שני אנשים שמאוד אהבתי קבורים בקיבוץ שהיו ממקימיו. אחד לימד אותי לאהוב קקטוסים ונפטר טרם השינויים בקיבוץ המתחדש. אצל השני, הרגשתי את הכאב, בלי שאמר כלום, על התפוגגות החלום שלו, לאט לאט, מול עיניו. הוא פשוט שתק. ולא יודעת אם הרגיש שנכשל או טעה או החמיץ משהו...; אבל בטוח כאב. קצת לפני שנפטר, באחד מביקוריו, שתל אצלי גפן מיוחדת ונדירה עם ענבים בטעם של יין.
חכם החבר שלך וכנראה גם צודק; צריך למות באופרה או כשפייר ונטאשה נפגשים
בכיף! יש לנו כאן כבר כמב רקדנים, נשאלת השאלה מי ילך לחולדאי ויארגן את זה.
לא יודעת איך נעלם מעיני הטקסט הזה.
קראתי בליווית חצ'טוריאן.
ונתקפתי געגועים לזמן שהתזמורת ניגנה בכיכר מלכי ישראל, עוד לפני שהפכה לרבין
וזובין מהטה היה צעיר וחולם.
אם ינגנו את הואלס הזה בכיכר, גם אני אבוא לרקוד:))
*
נעמה
תודה
מקווה שהוא פעם ב"שלשרבה"
די והותר עשית...
הגברת את פעימות הלב.
ערכתי ברור אצל ויקי (פדיה) ומסתבר שההצגה שאני מתכוון אליה הוצגה ב1959 ע"י הבימה וכיכבו בה
ושרגא פרידמן ז"לו אורנה פורת תבדל"א . ב1974 כיכבה אלישבע מיכאלי. ב1983 נעשתה הפקה משותפת של הקאמרי והבימה וכיכבו בה עודד תאומי וליא קניג. בסרט הנהדר "הביקור" כיכבו אנטוני קווין ואינגריד ברגמן, שניהם כבר לא איתנו.
אופסססססססססס.
כבר שלחתי את זה לאתר של הקיבוצים, כנראה שמאוחר כבר לתקן.
ככה אני זוכר שזה נאמר. יתכן שהוא שחקה את התפקיד הזה בקאמרי?
בסרט זו היתה אינגריד ברגמן אם אני זוכר נכון.
תודה, זו הארומה של תפוחי הגרנד אלכסנדר
איזה ניחוח!!! תיקון קטן: הגב' הזקנה הייתה אלישבע מיכאלי בתפקיד חייה. חנה מרון הייתה שחקנית הקמארי.
גם נהניתי, גם חזרתי וגם כיכבתי...
אתה ותיק ויודע, ואילו אני אובדת עצות...
ופורכת ידיים...ברור שאבוא ונפצח בואלס מסחרר....*.
כולם מוזמנים לוואלס
יש פה הרבה בעיות עם הממשק והאתר ולא צריך להכנס ללחץ כשדברים כאלה קורים.
תודה על הביקור ואני שמח שנהנית.
היי איש יקר,
הייתי חייבת לבדוק אם כבר אפשר......
עדיין לא יודעת מה ארע....
מקווה מאד שזה יעבור....
וגם כל עוגמת הנפש..
המון תודה לשוקי איש האו"ם היקר...
ולעצם הפוסט, אהבתי כל כך את
השפה המיוחדת, התיבול במאמא לושן...
ואחלה וולס.. אפשר לבוא להצטרף..??..
אהיה אחת משלושים אלף....
הכוכב שהיה לי מוכן לואלס..
בשעות הבוקר, התמוסס....
אז הקומפלימנטים הולכים הפעם לבת יוסף שהפנתה אותי
תודה
אהבתי מאד את הוולס
בעיקר את הקטע המצולם ממלחמה ושלום
חג שמח רון
המון תודה על התגובה המרגשת, זו זכות גדולה לשמח אנשים שחיים רחוק מהמקום שבו הלב שלהם נמצא ועוד בטמפרטורות נמוכות......
כמה תגובות מעליך, תמצא קישורית לסיפור ששמו "דיתה" אצלה התחברו לי המילים בפעם הראשונה. זה לא רק שזה נשמע כך, זה גם בגלל שהצרופים האלה מכילים מושג שיש לו ערך עצמאי. "חדר האוכל" זה מקום שאוכלים בו
. "החדרוכל" הוא מרכז הקיבוץ. מקום בו מקבלים החלטות, חוגגים את החגים, שומעים הרצאות, מרכלים, רואים סרטים וכו' וכו'
"הביתיילדים" הוא בית עם אמהות מחליפות, מקלחות, חדרי שינה, כיתה חדר אוכל קטן והוא שייך לקבוצה/משפחה שיש לה שם וזהות. זה לא סתם מקום בו ישנים הילדים.
היה אצלנו נהג ייקה אחד, אריך מאייר ז"ל, ששכח לסגור את ברזי החלב במיכלית. לקראת סוף העליה הישנה לצפת, עליית הפיתולים, הוא חש שהסופרווייט סוחב בקלות..... עד היום כולם זוכרים לו את : "שביל החלב"
ואני כותב כדי שאנשים יקראו. אין שום טעם לספר סיפור עם אנשים לא מקשיבים לו. אז תודה לך ולכל מי שמוכן לקרא את מה שאני כותב, זה פשוט עושה לי טוב.
ושוב תודה
אסף
By Phone from work abroad. Tzepel - I got to say that you have made my day. E-X-E-L-E-N-T.
טוב בעצם זה מהבית עכשיו אבל זה מה שניסיתי לשלוח כל היום או למעשה כל הפסקה בעבודה.
אז רציתי שתדע שממש עשית לי טוב.
אהבתי הכל והיכרתי הכל אבל משפט אחד ודווקא הוא מצא חן בעיני במיוחד:
צטט: פעם היה מועדונלחבר, חדרוכל, קפה של עשר במסגריה, כדורגל על הדשא.
אולי מבלי משים הכנסת את ההוכחה אל תוך הנוסחה. אם אפשר כדורגל אז וודאי שאפשר חדרוכל ומועדונלחבר ואנחנו הרי מדברים כך כל הזמן. בריכתשחיה...חדרכושר..
תגיד, אתה מכיר את זה שפתח את החריש בקו ישר מעל השטוצרים ואפילו לא הרגיש במזרקות ההולכות ומתרוממות מאחוריו?
וואלה, יופי שאתה מחלק איתנו את כתביך - לא נופל על אזניים ערלות ועיניים סומות.
רון
לספר נכנסה "דיתה" http://cafe.themarker.com/view.php?t=247771 , מונולוג אחד מתוך עשרה בשם "אני כל כך שמח
שהגעת", אפשר למצוא את כל הסידרה לפי הסדר כאן: http://cafe.themarker.com/view.php?t=410289
זה הקטע שהכנסת לספר?
אתה כותב מצויין!
העולם התפרק מנכסיו אבל כמה אנשים מחזיקים עדיין בנכסים האלה ויש תקווה
חג שמח לך דליה
כיף לי שכיף לך
מה זה לראואותי? לא רוצה לרקוד?
או שתהיי על הבמה עם הפילהרמונית?
לגבי שאר התגובה אני מסמיק לי כאן בשקט
תודה עדיתוש
היי צפל,
מרגש. העולם של אתמול , הנוסטלגיה,התרבות, הקיבוץ.אפילו האהבה היתה שונה.
עולם שהתפרק מנכסיו.כמה עצוב.
דליה.
אסף, כמה ארוך שלא יהיה - עדיין לא היה לי ארוך מספיק, לקרוא אותך.
אפילו לא ארוך כמוך!!
קראתי ושמעתי את הקול שלך, ככה - זה כמו שאתה מדבר, עם הסיגריה ביד.
והצחוקים.
והעצובי בזווית של העין. גם השנייה.
והעיקר הצחוקים.
וגם -
קראתי את דיתה שוב... הפעם בספר... וזה אחלה אסף, ואחלה סיפור, ואחלה כתיבה.
גם פה.
וכיף לי עכשיו. אז תודה.
אני באה לכיכר רבין לראותותך רוקד ואלס על כיסא גלגלים, תהיה בטוח בזה.
שלא תגיד שלא הזהרתי אותך.....
אייך וויל א גרוייסע שטייק.
איך בין אה חאזיר..
אל תתחיל איתו ביידיש הוא לא יפסיק עם זה
איין קליינה ביסצ'ן (חתיכה קטנה)
הטוקסידו עלי, שמלת הערב עלייך......
ואחרכך נלך לאכול איזה שטרודל
איזה אחלה שבאחלה שמאלץ הבאת!
רקדנו תמיד בכיכר העיר. הורה, ריקודי עם, ריקודים על הדם...........אבל ואלס......עם טוקסידו ושמלות ערב.......עם הפלהרמונית.........
המון תודה על התגובה המושקעת וחג שמח
דנקה שין
אני לא עשיתי כלום, נשבע
איזה מזל שהמציאו את המזגנים והדיאודורנט.........
חן חן לך עומר
תודה לך רונית
אנחנו סרוטי התפוצות
חג שמח
אני באתי בשביל השטרודל,
נשאר משהו?
לכתיבה שלך היה טעם של שטרודל ורקדתי כל הדרך עד לסוף
אני מתה לראות אותך בטוקסידו
...
תשמע צפל נתתי לך כוכב על הכותרת כי אהבתי אותה כעת אלך לקרא
רונית
יש משהו מאד אצילי בריקוד הוואלס.
יש משהו סוחף במלודיה של הואלס
ויש זכרונות שלי על ריקודי הוריי שמעלה אצלי הוולס
וזה מזכיר לי שהם לא היו דור הרוקנרול, זה הגיע מאוחר יותר
ולחשוב איזו הזדמנות זו היתה לאחוז בזרועותיך את הנחשקת
ואחר כך הטנגו
הידעת כי בתל אביב בבתי הקפה שעל חוף הים בטרם רחוב דיזנגוף היה מרכז העולם
התנהלו בימי שישי ושבת "פייב אוקלוק" שבו המתכנסים לקפה ולעוגה יכלו לחולל בריקודים לצלילי תזמורת קטנה
לפני השקיעה.
ובכל תקופה אני מכורה לוולס אחר
העכשווי הוא זה
יחי השמאלץ!
מזל שהעליה הרוסית חידשה את הריקודים הסלונים
אולי פעם נרקוד בכיכר העיר (איזה רעיון מקסים) וואלס לצד ריקודי בטן
ותודה על הנוסטלגיה הקיבוצית
צפלושקה, תמיד אתה גורם לי לבכות, אתה.
אלזו. שפת האם של אבא שלי.
ואני כל החיים עם אירופה בלב שלי באמצע המזרח התיכון המלוכלך והרותח.
צפלושקה, תמיד אתה גורם לי לבכות, אתה.
אלזו. שפת האם של אבא שלי.
ואני כל החיים עם אירופה בלב שלי באמצע המזרח התיכון המלוכלך והרותח.
בשבחי הנוסטלגיה!!
תענוג של סיפור
תענוג של סיפור, צפל,מאד נוגע ומרגש...
ואני- מאותה "תפוצה" של הקיבוץ בו מתגוררת "שיינהל'ה", והיא זאת ששלחה אותי לכאן.
תודה גם לה!
רונית
תודה לאה
אמי נמצאת שם, ממש לא אכפת לי מה יעשו במה שיוותר ממני, מצידי שיתנו את זה לנשרים ולחיות הבר.
חג שמח
ברשותך אני אוסיף לפוסט שלי את הוידיאו הזה
עולם הולך ונעלם
הזקנים הלכו לגור תחת לאקליפטוסים
תמהני
האם ייוותר שם מקום לנו
לכשנגיע
איפה נרשמים?
אהבתי מאוד
כך החיים שוטפים
ללא סערות גדולות
לאה
כאן עדיף
http://www.youtube.com/watch?v=2bqmLRAILfs&NR=1
לדמיין כן.
וקצת נטשה ואנדריי
http://www.youtube.com/watch?v=fciDG82JfHU&feature=fvw
תודה
פתאום עלה בדעתי שזה געגוע למתגעגעים, לדור שבא משם ולא הפסיק להתגעגע.
את הוולס הזה הכרתי מהסדרה "מלחמה ושלום" ששודרה בערוץ הראשון ומיד רצתי לחפש ביו טיוב.
מסוגלת לדמיין שלשים אלף זוגות מחוללים וואלס בכיכר רבין? אחחח איזה מחזה.....
המוזיקה נגמרה לי לפני שסיימתי לקרוא. השמעתי אותה שוב.
אחד הוואלסים היפים ביותר שאני מכירה.
צובט כמו הסיפור שלך.
הנה אני מתגעגעת לאנשים שלא הכרתי ולא אכיר. לוולס בחדר אוכל. למה שכבר לא קיים.
אבוא לרקוד בככר ואלבש את חולצת התחרה של סבתי.
ססססססאמו איתי.......
פרוצנטים מהבנפיטים=אחוזים מהרווחים
היתי צריך למקם אותו במקום עבודה שמאפשר אנטראקציה בין הדורות המוסך/מסגריה היה מקום כזה.
ואני אסתפק לי בעוגת תפוחים פשוטה עם קפה בוץ בתמורה לפרוצנטים
חג שמייח שיינהל'ה, תזהרי כשאת משקשקת בלולב.....
תהיה בנאדם ותסביר לי בשקט בצד מה זה "פרוצנטים מהבנפיטים", כי זה נשמע נורא.
בכולופן- אני אשלח את העורכדינים של החברה והם יסכמו איתך זכרון דברים.
ססססאמו איתך.
אבא שלי, שהיה אזייאתי אורגינל, ואמא שלי, שהיא מהתפוצה הפולנית, היו רקדני הוואלס האולטימטיביים. לא ראיתי עליהם טוקסידו ושמלות ערב, וגם אם מישהו מהם הסב מבט- לא נולד מזה ילד, כי לא היה צורך. לא היו רקדנים כמוהם בין מעגלי ההורה שלנו.
ואיך... איך יוצא תמיד שדוקא האדם הכי חכם, מצחיק וזכור-לטוב עובד במסגריה??
כפרה עליך ועל הכתיבה הציורית שלך.
עד כמה שזה נראה לי נצטרך יותר מנס חנוכה-פסח כדי
להוציא מהם תיקו שלא לדבר על לנצח.
צפל, פטר ברוב כרמיה היה משהו אחר לא דומה לעטרה אלנו טעמון חרמון וכו תבקש פעם מירושלמי ותיק שיסביר ...
אבל כל קפה שם בחורף ליד האח הידד היה מביא את הערב לסיום הרצוי ( כמדומני שנסגר באמצע שנות ה- 70)
היה לי כאורח כמה שנים בית קפה וינאי קלאסי ותיק שריד מגרמניה שלפני המלחמה בפרנקפורט לא חזרתי לשם שוב והיה שם סטרבקס...וחנות פלאפונים.
חג שמח
גם אני , בטח שגם אני !
לצחוק או לבכות?
חג שמח תמושק'ה
תודה
אתה מוזמן לואלס אבל הטוקסידו צריך להיות שחור, לא אדום....
מותר להגיד הרבה יותר מאחול מניוקי, מותר אפילו להגיד אחו שרטוטה
תודה על ההזמנה, אני אגיע
עזוב אותך מהאולם, צריך קבוצה שתנצח סוף סוף את הצהובים
חג שמח
תרקוד היא אמרה לו תרקוד...
יפה . נהנתי . הכוכב על הואלס ( וגם על המאמר ..) ***
ותעשה טובה. תפתח את הטקסט - לפחות שיהיו פסקאות
הרגת לי את העיניים.
אחח צפל צפל יא כלב איך שאתה יודע לכתוב
ולתאר אווירה של קיבוץ.
צריך אחו-אל-מניוקי (*) של כישרון לתאר
הדמויות האלה כך שכאילו כולנו מכירים מקרוב.
ואגב, זה רעיון גדול לשים ערב ואלס בכיכר רבין.
אבל עד שפושעי אוסישקין לא ימותו (ורצוי שבייסורים קשים )
אני לא הולך לפנות אליהם.
תגיד כשאתה באזור - שטרודל עם קצפת עלי.
(*) מותר להגיד אחו-אל-מניוקי בקפה ?
קודם כל קבל הוכחה בעניין הפריזורה: בתמונה רואים את לנגה צפל (צפל האקוך עם אמו יעל רפאלי היא פרנצי לבית וגשל ז"ל. על הכתף יושבת אחייניתי ועל הראש, הפריזורה שנמוגה לה עם השנים.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=426052
בשנות החמישים והשישים היו בערים המון מקומות עם ניחוח אירופאי אבל קיבוץ שלם כזה זה כבר משהו אחר לגמרי. נאות מרדכי תמיד שחתה נגד הזרם.
תודה על התגובה ובבקשה, כתוב לנו על דבל'ה ואבריימל'ה, נראה לךי שמגיע להם סיפור.
חג שמח
לא יכול שאתה הוא האזייאת עם קינים
של ציפורים בפריזורה...
איפה הפריזורה?
גם בעיר של "פעם" היו נקודות חמד
שכאלו (תן לי לשמור על כבודה של
העיר הראשונה, במטוטא...):
הקיוסק של ליאון, בבוגרשוב פינת פרישמן,
וקפה מרסנד (שעדיין קיים!, כמו תמר...),
וקפה עטרה באלנבי, צמוד לקולנוע שגם
הוא כבר איננו, והמקום של גרינשפן שהיה
ליד הפוטו במורד טייגר-היל (וקראו לו ה"מקום"
ולא מסעדה, כי הוא לא היה דומה לשום מסעדה
שראית בחיים שלך, אבל היה שם את האוכל
הכי טעים בעולם!, למרות שהייתי אז, אכלן
מאוד קטן...) והיו עוד ומלאנתלפים סיפורים,
כמו למשל:
החנות, בפינת שוק הכרמל. שני חברים, עוד
מחוצלארץ שהיו עושים ניקוי יבש וגיהוץ...
ואברמל'ה חשק באשתו הנאה של דב'לה, וגם
בכספו...
אז הוא גנב את האישה וגם את הכסף וביחד
ברחו לארה"ב של אמריקה. שם נולד להם בן.
הם חזרו רק אחרי שדב'לה נפטר, מרושש
וחסר כול...
ורק אחרי שנולד להם הנכד, התברר לאברמל'ה
שהבן בכלל לא שלו, אלא של דב'לה...
אז, הוא עזב את ה"נאה" ואת הבן שלא שלו וגם את
הנכד שלא שלו - חזר בתשובה והלך לגור בצפת,
קרוב יותר לאלוהים...
אוףףף..., כמה סיפורים...
אקיצר,
אחלה סיפור אתה הבאת כאן. טעם של פעם...
תודה יעל
שם נמצאים החומרים האמיתיים אבל צריך להיזהר עם זה, שאנשים לא יפגעו.
אנחנו, חמישה קיבוצניקים+נספחים ממתינים בסבלנות
שיהיה חג שמח
בטח קבענו.
אני אתאמן קצת לפני זה כדי לחזור לכושר (הייתי לא רע בנערותי)
חג שמח רונית
טקסט נהדר, צפל. הדברים הכי טובים ואמיתיים יוצאים מאיתנו כשאנחנו מדברים על ההיסטוריה של עצמנו.
עשית לי געגוע בלב.
ואפרופו קיבוץ -
אסף ענברי הבטיח בינואר. נחכה בסבלנות. :)
(אני אלמד ואלס בנתיים)
את פטר לא אבל את עטרה אני זוכר היטב ו"פרש" בקרית היובל עדיין מתפקד. כשהגעתי לירושלים בשנת שבעים ושש, לא היה לי גרוש לשטרודלים......נסה את "גלעד ודניאל" בצפון דיזנגוף בת"א. גלעד הוא הבן של רות שניהלה את המועדון לחבר וכבר בשנות השישים הגישה לנו קפוצ'ינו עם שבבי שוקולד למעלה.
בתי הקפה של הרשתות הם מכה שלא כתובה בתורה.
תודה אבנר על התגובה וחג שמח
הולס הזה מנגן אלי...
כמה חיפשתי את בתי הקפה הוינאיים שנכחדו באירופה
* יחי סטרבקס ואת אלה שהייתי בהם ונסגרו ללא שוב
בקטנה תה זויכר את פטר במושבה ? :-(
-
חוץ מזה השטרודל מדבר אלי ...
באיזה שפה ?
בשפת האם .. :-)
תודה עליזהל'ה, שמח שאהבת את זה. חוץ מהגרעין של הסיפור כמעט הכל אמיתי.
חג שמח
תודה רותי
זה מה שנשאר, געגועים....
חג שמח
לא יודע אם אני צודק אבל ככה אני מרגיש כשאני מגיע לשם
תודה וחג שמח
תודה שוקי
החיים הם פיצ'ר אחד גדול עם כל מה שצריך וכל מה שלא...
חג שמח
געגועים חמים
תודה על כל אות
צפל בוקר טוב.
זה לא סטילס
זה פיטצ'ר מקסים
מלא בשכל וכל מה
שפיטצ'ר טוב צריך.
שוקי