בכל פעם שאני קוראת , אני חושבת שכתבת עלי. עלינו. איזה אגו נפוח,

איזה מגאלומניה.

אבל טלטלות החיים, החוסר- מובנות הפנטאסטית שלהם,

ההקשרים המאוד עדינים שמבינים אותם רק בדיעבד גדול

הם כנראה הרחש-בחש הכי נורמאלי שיש.ואולי יש לכולנו.

מי מבין בכלל מה קורה באמת , בזמן אמיתי?

הרי הכל כל כך קשור לקונטקסט, ליריעה שרק רוחב מספיק,

וזה אף פעם לא מספיק,

יכול לתת לה מובן כלשהו.

העלילות שאת טווה פה,

המירקם העדין , החוטים השזורים זה בזה בטקסטורה משגעת

מבינים אותן רק ממרחק.

וזה חייב להיות המרחק הנכון, המדוייק ביותר.

זה המרחק שאת מכירה כל כך טוב.

כל כך הרבה אהבה בסיפורים שלך, שבא לבכות.

מועדים לשמחה עדית,

טוב שאת.

אהבתי כאן חיבור מדהים:

ומיכלי מצאה פתאום מלים לספר לה על סופים שהם גם התחלות של דברים אחרים. ועל זה שברגע שתינוק נולד לתוך העולם אז גם רגע הסיום שלו נולד אתו, וזה משהו טבעי שצריך לבוא, וכנראה שהרגע הזה בשביל סבא מתקרב. כרמל מילאה קופסת נעליים בעלי שלכת מכל הצבעים והצורות והכינה עבודה על הסתיו לבית הספר. ואחרי שהראתה אותה בכיתה היא רצתה שנביא אותה במתנה לסבא. 

המעגליות. הסוף וההתחלה באדם ובטבע.

אחרי פרק 8 חשבתי שההמשך מכאן ברור,

הקבלה בין יחסי החוץ של האב והבן,

בהמשך אראה אם צדקתי.

אוהב את כתבייך

מתחיל להסתדר, אבל לא מפחית את המתח.

*

נעמה

לא קראתי את כל הפרקים,

אבל את כותבת נהדר.

תפניות ופיטולים בתוך פיטולית ותפניות. אני צריכה ללמוד ממך לארוג כך עלילה מעניינת, מפתיעה ומושכת.

מחכה בקוצר רוח להמשך...

חגים וזמנים לששון

אריאנה

החיים הם סרט

וכל אחד מאיתנו

שחקן

ראשי.

לפעמים הסרט אילם. לפעמים אנחנו.

בבחירה.

ככה הם החיים.

תודה עידית

את כותבת את סיפורך

בדרך הכי נכונה לך

ומסתבר

גם

לי.

אשוב עם *

עידית כמו שאמרת

לפעמים יש הרגשה 

שנמצאים בסרט

לפעמים הסרט אילם

ופעמים אנחנו

דניאלה

דיתי

הסיפור הזה שלך הוא מדהים (מעניין ומרתק אותי ) ומוכר לי גם  מהחיים

שניים כאלו , פחות או יותר,  חוויתי  גם כמו גבי -כילדה של אבא כזה....וגם כמו מיכל אשת הבן- של איש כזה....

כמובן שכולם ז"לים   "שיהיו לי בריאים".

אבל , את המה שקורה ואיך שאת כותבת על זה  אני קוראת הרבה יותר מפעם אחת ומתמוגגת 

ובסתרי ליבי חושבת אולי משהו ידבק גם בי....

,ואני התמזמזתי עם זה..."

"ברגע שתינוק נולד לתוך העולם אז רגע הסיום שלו נולד אתו..."

"שתי מיטות ואף מסמר מובטל לרפואה על הקיר.."

"יש לו דרך לנסח דברים .... לאבא שלך..."

נווווו, מה יש לומר יותר מזה?

מקססססססים

אוהבתאוהבתותך

 הגלגלים ממשיכים לנוע ....ועוד רגע  תהיה הנחיתה !

 דיתי יקרה, לעונג לי סיפורך -   

 המחליק בי  בדיוק כמו חצי חפיסת השוקולד חלב ,שחיכתה לי על הכרית בכל יום שישי :)

 ת ו ד ה  וחג שמח.

 ליאורה

 עדית יקרה,

"בזמן האחרון באה לי הרגשה כזאת, המון פעמים במשך היום, שבעצם אני רק צופה בסרט. יושב באולם חשוך ומסתכל בתמונות שרצות מולי על המסך. אחת מהדמויות האלה היא אני, מסתבר. זה הכיף בסרט, לא צריך לשאול שאלות, לא מעניין אותי להבין למה ואיך ומה פתאום. ההוא שם, זה-שאני, עושה לבד מה שיוצא לו, בסרט."

ככה בדיוק מרגיש לי, וזו הרגשה טובה, ואני כל כך שמחה,

שאת מביאה אותי עם הסיפור שלך למקומות האלו שלי,

אני עושה לבד מה שיוצא לי, מביטה על סרט חיי,

בלי למה, ואיך ומה פתאום!

תודה לך

נפלא!!!!

חג שמח לך עדית

אשר

אני יודעת שהבטחתי לקרוא הכל ברצף...אבל בסוף לא עשיתי את זה, אבל גם ככה אפשר לאהוב כי זה כתוב ממש ממש כאילו זה קורה כאן בבית או בחדר על-יד...את כזאת עידית...לא מוותרת על שום פרט בשביל האמת שלך ושל הדמויות שלך.

חיבוק חזק.

שירה.

מכיוון שדפנה גדלה להיות מן אישה - פרא בלי מסגרת משפחתית, מסקרן אותי עכשיו להכיר יותר את איבון.

כתוב יפהפה כרגיל.

טיפול רגיש ומיוחד בנושא חשוב שרובינו מכירים למרבה הצער. אשתדל להשלים פערים ולקרוא קטעי עבר.

תודה לך

זהו פרק  יפה רך  ופיוטי ,זו שירה של כנות אנושית,

יכולתו של האב להודות בחולשתו והפיכתו בעצם  ל"בנה" של אשתו

והיעתרותה לשמש האם שלו ושל איבון,חולנית כמובן

 אך מושלמת באופן אירוני.

איבון אהבה ,נדחתה ונעלמה-הצלע הבריאה בסיפור.

והילדים עם שפתם המיוחדת הגיעו לליבו

והעניקו לו ימי חסד.

כמה נפלא עדית

 זיכרונה-לברכה-שתהיה-לי-בריאה

אבסורדים בחיים

שהם החיים עצמם

הם קורים כל הזמן

וההתנהגות האנושית ה"מפתיעה" - למעשה אינה מפתיעה אותנו כל כך

למדנו כיצד רוח האדם מקבלת מציאות קיימת

ומסתגלת

אבל איבון פשוט לקחה את הרגליים והסתלקה מהתמונה. כי היא הייתה הכי שפויה בסיפור הזה, היה לה שכל... היא הבינה שהוא גמור בשבילה ואין לה מה לחפש אצלו יותר..."

צריך לזה לא רק שפיות , הרבה אומץ

כמה כולנו דומים בסיטואציות של מחלה

קרבה ריחקו

וצורך בכתף

אפרת

חרדת הנטישה נחרדת אחרת בין המינים

לכל אורך הסיפור אני חש בחרדה הזאת

הצורך לספר סוד, לסגור מעגל, וכשמיכל הסבירה את מהות המוות לכרמל רציתי פשוט לחבק אותה.

שימעי עדית, הסיפור הזה פשוט נפלא.

לכי תביני אנשים...

 רק אמנים וסופרים  יודעים ככה לתאר את נבכי הנפש...

 וגם את

 כן..

 אוהבת שלך שרי

למה אני מרגיש שאין לי מה לכתוב כי הרוב נכתב כאן לפניי. את כותבת מרתק וגורמת לי להרגיש לקראת קדושת קריאה לפני שאני פותח פוסט משלך. זו המציאות. מרקם עשוי חוטי חוטים אותם את מביאה לחיבור וליצירת תמונה מדהימה מהחיים.

תודה רבה ותמשיכי כך.

חג שמח 

"לא צריך לשאול שאלות, לא מעניין אותי להבין למה ואיך ומה פתאום. ההוא שם, זה-שאני, עושה לבד מה שיוצא לו, בסרט"

לפעמים בדיוק ככה אני רוצה, לעשות לבד מה שיוצא ולא לחשוב, רק ללקק

את הגבינה באצבע...

ולכרמלית שלך יש לי יחס מועדף מסיבות אישיות,

חג שמח יקירתי, חיבוק ותכיני גם את הלחי השניה

זה מרגש כמו פאזל של אלפי חלקים,

כל חלק נוסף מוסיף עומק וגוון לתמונה שאתה חושב שאתה מכיר,

אבל מגלה שבעצם אתה לא מכיר ולכן רוצה להמשיך למצוא חלקים נוספים.

אני ממשיך,

זו ממש שמיכת טלאים שהשלם גדול מסך חלקיו.

נהדר.

השמות בירושלמית, הרחובות, הכל מחזיר אותי לשם, בעיקר בגלל החגים והסתיו.

הסיפור שלך מעלה לי את אמא שלי והחודשים האחרונים שלה בקו מושבה גרמנית- מחלקה אונקולוגית עין כרם ואני נוסעת כל יום מהרצליה לירושלים וגם ישנה לידה מידי פעם.

לא פשוט לי.

רק שאצל אמא שלי זה היה אחרת. היא היתה חרדה ומפוחדת עד העצמות. איבדה כל זיק של חיים בעיניים ונבלעה בתוך הכאבים והפחדים שלה.

תודה תודה, לכל מי שעובר כאן וקורא, ומשאיר מלה או סימן.

אני משתדלת מאוד להגיע לכל אחד במייל הפרטי, אבל אם לא הספקתי - הנה התנצלותי הפומבית...

 .

 .

חג שמח לכולם!

ואני איתך - ממשיכה לראות מה קורה עם גבי ומיכל וכרמל ואבא של גבי ואיבון - וכולם.

שיהיו לנו רק סיפורים

חג שמח! 

אנחנו בפאוזה עכשיו,

חופרים ושוחים קצת לרוחב וממתינים לבאות.

ומה שאני לקחתי לי מהפרק הזה,

זה את המלים הבאות -

מלקקת גבינה מהאצבע

פרק יפה ומרגש.

חג שמח, יעל

אחרתי לבא כי בשבת בשעה 15.00 אני ישן - כיף אמיתי.

קראתי. אין לי דברים להגיד מעבר למה שאמרתי

על הפוסטים הקודמים. דיתי אושר ובריאות ואהבה

כל השאר חארטה....

שוקי

נשים, אין כמו נשים, מעמקי הבטן הן יסדרו הכל

ואיבון תחזור ותשלים והמעגלים ייסגרו לדור ההוא

אך מה עם הדורות הבאים ? והתובנות - האם הן

ישוגרו הלאה בשרשרת הנשים ? ואני מריחה סוף ?

או שמא זה רק הפחדים האישיים שלי עצמי ? 

*

מדהימה את , כבר מתגעגעת , על החשבון....

נורא נורא אהבתי את זה האחד.

(ותדעי לך שנורא קשה לי כרגע לקרא ברצף ולהיות בפוקוס, אצלך אני באה).

תודה על התגובה אצלי. עניתי לך שם (כאילו עניתי)

נראה לי שהרבה פעמים לזרים קל יותר עם ההורים שלנו. האימה שהם משרים עלינו היא בסך הכל המצאה שלנו ואחרים לא רואים בכלל מה מפחיד.

איזה כיף שאפשר לסמוך עליך ולמצוא כל שבת עוד פרק.

לאט, לאט אבל בטוח

הדברים מתחברים להם.

הפאזל מתחבר

ואני מחובר כל כך לסיפור ולכתיבה המיוחדת שלך...

תודה

חג שמח

אשר

i liked the way you discribed the relaisionsyip between  grandpa and grendma.

good writing/

anj\i adain beamerika/

סיפור על איך נשים (גם כרמל...) מזיזות עניינים.

*