נסעתי עם דפנה להביא את אימא שלה משדה התעופה. טיסה ארוכה, מילוואקי-שיקגו-פרנקפורט-תל-אביב.

ידענו שההתדרדרות שלו תבוא מהר, זה מה שפרופסור אחד ואחריו עוד שניים נכבדים הבהירו לי על מצבו של אבא. זה מה שרציתי שדפנה תעביר לאימא שלה, גם. ובכל זאת, כשזה בא, לא הבנתי שזה באמת זה. מיכל אמרה: "תדבר עם דפנה הזאת שוב. תשאל אותה מה קורה עם אימא שלה, גבי. אין עוד הרבה זמן." ואני התמזמזתי עם זה, לא יודע למה.

עברנו את החגים, חג אחרי חג, היה תפוח בדבש בראש השנה, ובערב יומכיפור לקחתי את אבא ואת כרמל לשמוע "כל-נדרי" אצל הרפורמים ליד קינג-דייויד. חזרנו הביתה ברגל, לאט לאט, הרחובות היו מלאים אנשים בלבן שהלכו באמצע הכביש, כרמל נתנה לו יד כל הדרך במין תחושת בעלות כזאת שמעולם לא הייתה לי. הלכתי כמה צעדים אחריהם והסתכלתי בהם, עדיין הייתה לו ההליכה המוקפדת שלו. מרחוק זה נראה כאילו הוא שומר על כרמלי, אבל לפעמים אפשר היה לראות שבעצם היא מחזיקה אותו. ובכל זאת, לרגע אחד קצרצר הכול נראה לי אפשרי, אפילו המחשבה שהכול יהיה בסדר, הכול יעבור ואחרי החגים בטח נחזור לשגרה.

בסוכות הייתה ערמת סכך בפינת הרחוב, ואנשים גררו ענפים ארוכים הביתה, לסוכות. ואחרי החג השני הוא התאשפז שוב.

כרמל רצתה לדעת למה אני דואג לסבא כל הזמן. ואם הוא ימות מהמחלה שלו. ומיכלי מצאה פתאום מלים לספר לה על סופים שהם גם התחלות של דברים אחרים. ועל זה שברגע שתינוק נולד לתוך העולם אז גם רגע הסיום שלו נולד אתו, וזה משהו טבעי שצריך לבוא, וכנראה שהרגע הזה בשביל סבא מתקרב. כרמל מילאה קופסת נעליים בעלי שלכת מכל הצבעים והצורות והכינה עבודה על הסתיו לבית הספר. ואחרי שהראתה אותה בכיתה היא רצתה שנביא אותה במתנה לסבא. הבטחתי שאמסור אותה למסגור ואיכשהו גם עם זה נתקעתי. ואז הוא התאשפז שוב, וחשבנו שכבר לא נשאר זמן, ומיכל הביאה מהדפוס כמה לוחות קרטון עבים והדביקה וחתכה וסידרה, ולקחה את כרמל ואת התמונה לבקר את סבא בבית החולים. בחדר שלו היו שתי מיטות ואף מסמר אחד מובטל לרפואה על הקיר. מיכל השעינה את התמונה על כיסא מול המיטה שלו, וכרמל סיפרה לי שהוא התיישב במיוחד לכבודה, כדי שיוכל לראות, נשען על הכריות ואמר לה את שמות כל העצים שהעלים שלהם היו בתמונה.

מאז ומעולם הייתה להם שפה משותפת, לאבא ולמיכל. כבר מאותה נסיעה מטורללת לכינרת, כשגנבו לנו את התרמילים והתעוררנו בבוקר על החוף, עם אסימון אחד בכיס. אבא סידר לנו הסעה אז, עם איזה חבר של חבר שנסע למרכז, ובעצמו בא לתל-אביב לאסוף אותנו. אני הייתי בלחץ אטומי ממנו. אבל מיכל ישר מצאה דיבור אתו, היא פשוט לא נתנה לו להתחפר בשתיקה הזועפת שהייתה המומחיות שלו, ואפילו הצליחה לגרד ממנו כמה חיוכים מפתיעים מעל ההגה.

בזמן האחרון באה לי הרגשה כזאת, המון פעמים במשך היום, שבעצם אני רק צופה בסרט. יושב באולם חשוך ומסתכל בתמונות שרצות מולי על המסך. אחת מהדמויות האלה היא אני, מסתבר. זה הכיף בסרט, לא צריך לשאול שאלות, לא מעניין אותי להבין למה ואיך ומה פתאום. ההוא שם, זה-שאני, עושה לבד מה שיוצא לו, בסרט.

בימים הראשונים של האשפוז הלפני-אחרון עשינו תורנויות לילה, מיכל ואני. היא התעקשה, אמרה שהיא רוצה לשבת אתו, היא לא דואגת, ולא מפחדת, לוקחת ספר ותשב על כורסה לידו, תקרא ותנמנם. אבל בבוקר כשהיא חזרה הביתה היו לה מלא סיפורים לספר עליו. כן, בטח שהיו לו כאבים, אבל זה לא מנע ממנו לספר סיפורים ולשאול שאלות, ולהיזכר בעניינים חשובים. ולבקש ממנה שתזכיר לי לברר מה עם איבון. אבא חשב שהוא סתם מזכיר באוזניה עוד סידור שצריך לטפל בו.

אבל מיכל רצתה שיספר לה למה נגמר הסיפור עם איבון.

והוא נחרד לרגע כשהבין שהיא מעודכנת. אבל אחר כך הוא סיפר.

ראיתי אותי יושב על כיסא במטבח, עם הקפה השלישי של הבוקר, מורח למיכלי עוד טוסט עם גבינת עיזים, ושם לה פרוסת עגבנייה מעל, הכול, רק שתישאר לידי ולא תפסיק לספר מה קורה בסרט הזה.

"יש לו דרך לנסח דברים... לאבאשלך..." מיכלי אמרה, מלקקת גבינה מהאצבע. "הוא היה צריך להיות סופר, לא מנהל בית ספר. אבל עם כל הגודל שלו, גבי, אבאשלך נהיה כזה קטן, כזה קטן! מול סבתא. זיכרונה-לברכה-שתהיה-לי-בריאה... כי עם כל הדיכאון שלה והכול, עם כל זה שהיא הייתה מנותקת לגמרי אחרי הניתוח ההוא שלה, מה שמובן לגמרי בשביל אישה שהתעסקו לה עם הפנימיות הכי נשית שלה, היא הייתה מפוקסת לגמרי בקשר אליו. והם תפקדו כזוג לתפארת בכל הדרמה הזאת. גבי, אתה לא תאמין... הוא בא אליה לספר, להתוודות, בשביל שהיא תשמור עליו, ולא תיתן לו לברוח בחזרה לאיבון. והוא עשה את זה בראש צלול לגמרי, בידיעה שהוא שורף את כל הגשרים מאחוריו. ואימאשלך, תקשיב טוב, היא קיבלה אותו בחזרה למרות שבעצם היא לא רצתה כלום, רק לשבת מול קיר ריק ולבהות. אבל כנראה שבכל זאת היא רצתה אותו יותר מאשר את הקיר הריק... ואם אתה שואל אותי, גבי, זה גם מה ששלף אותה מהדיכאון. היא עשתה אתו הסכם, גבי. שמהנקודה הזאת של הווידוי, הוא לא עושה שום דבר בלי לספר לה. אבל ממש שום דבר! והוא עמד בזה כמו פוצי-מוצי. ובגלל זה איבון הסתלקה בסוף מהתמונה. כי אימאשלך, גבי, תאר לעצמך שהיא מצאה כוחות לקחת את איבון תחת חסותה... כמו שהוא דאג בהתחלה לדפי ולקח אותה תחת חסותו והביא אותה הביתה לשיעורים פרטיים בהיסטוריה ואזרחות... אז ככה אימאשלך התלבשה על איבון. היא דאגה לה, כי היא ידעה שאיבון מפורקת לגמרי בגלל הפרידה ממנו. היא דאגה לה! אתה מבין את האבסורד? ומאז הוא התרגל לדווח לה על כל גרפץ שהוא עושה. אבל איבון פשוט לקחה את הרגליים והסתלקה מהתמונה. כי היא הייתה הכי שפויה בסיפור הזה, היה לה שכל... היא הבינה שהוא גמור בשבילה ואין לה מה לחפש אצלו יותר..."

"ואת כל זה הוא סיפר לך? הלילה?" שאלתי אותה, "איך את מצליחה לחלוב אותו, אני לא מבין." הייתי בשוק מוחלט. איפה הייתי אז, איך לא ראיתי. איך לא ידעתי שום דבר מכל זה. "היית קטן," מיכל אמרה. "היית בגיל של כרמל, גבי. ילדים לא אמורים לראות דברים כאלה בשום גיל."

היא לקחה את מספר הטלפון של דפנה והתקשרה אליה לשאול מה קורה.

ואני חושב שלדפנה הייתה הקלה, לדבר עם מישהי אחרת ולא אתי על אימא שלה. ולספר לה שאיבון בכתה בטלפון, מה שלא קרה לה כבר שנים, ובהתחלה אמרה שהיא לא רוצה לשמוע עליו ולא רוצה לדעת עליו כלום, אבל אחרי שבוע התקשרה לתת מספר טיסה.

© כל הזכויות שמורות