הומאז' לנחמן, לטייפ ולתקופה .
(פוסט קצת אישי וארוך. מתנצל על חוסר הנוחות שבכך. הכרונולוגיה לעיתים מעורבבת בשל הגודש והחפיפה בין הדברים. ההתייחסות היא לתקופה הרלוונטית בלבד, בערך עד שלהי ה-80).
גדלתי בשכונה. אמנם שכונה תל אביבית אי שם בצפון , אבל בכל זאת שכונה. הייתה זו שכונה עם הרבה ילדי מהגרים (סליחה, עולים ) מכל התפוצות. בשנים הראשונות של בית הספר היסודי נחלקו הילדים אצלנו בחלוקה גסה ל"סאלוניים" (אלו השומעים מוסיקה, רוקדים ומתלבשים, רחמנא לצילן, כדוגמת הגויים הלועזיים) ולילדים הטובים שלא הבריזו אף פעם משיעורים ונטו לשירים, ביגוד ותרבות ארץ ישראליים.(היה לזה אז גם שם, שכחתי). הייתי בחבורת הסאלוניים. היה כמובן גם קצה ימני (או שמאלי) יותר, אני מניח אלו שלא מצאו את מקומם באחת משתי הקבוצות הנ"ל, אשר חלק מחבריי לקבוצה התחבר אליו לסירוגין ואני מדי פעם רק ביקרתי שם. נחמן היה אחד מחברי שלמד בכיתה המקבילה, גדול ממני בשנה (נשאר כיתה). הוא, אני ,עוד חבר בשם י', ומישהו נוסף, שהייתי מגדיר אותו היום כ-חנון האוהב מוסיקת רוק (שעזב את השכונה מאוחר יותר ואיני זוכר את שמו) , התחברנו על נושא האהבה למוסיקה, בהמשך הצטרפו נוספים. מדובר בערך בתחילת/אמצע שנות ה-60. לנחמן אח ולי הייתה אחות אשר ב- 5 שנים בוגרים מאתנו. נחמן סיפר לי פעם שאחיו, אותו הוא העריץ, אמר שהשיר של ריי צ'ארלס What'd I Say הוא השיר היפה ביותר בעולם. שיר מסוף ה-50 , של זמר נפלא, שהיו לו השפעות גם על הרוקנרול, עם פתיחה מיוחדת וביט נהדר.(הופיע בחיפה, הייתי). למי שלא מכיר וסקרן: http://www.youtube.com/watch?v=15QXQ_TB1Cc
כשהחברה הבוגרים הנ"ל עשו מסיבות ורקדו סלואו צמוד על רקע שיריהם של אלביס,קליף ופול אנקה, אנחנו, כילדים, היינו מציצים מחלונות המועדון השכונתי. באחת הפעמים, ארגן אחיו של נחמן מסיבה בבית הוריהם ( שנאלצו כמובן להגר ללילה אחד). נחמן ואני התחבאנו בחדר השינה ושמענו את המוסיקה משם, היינו בערך בני -8. זכורה לי אפיזודה אחת כאשר אחד הזוגות עבר מהסלון בו רקדו, לחדר השינה, נחמן ואני התחבאנו היטב בין כל מיני חפצים ושמיכות, וכשהזוג התנשק, צחקקנו במבוכה וראינו בזה אז את אחת מהחוויות המסעירות של חיינו.
אך בזמן שהדור שלהם עסק בשאלה מי גדול יותר אלביס או קליף, נרקחו להם בסתר, אי שם באי הבריטי, תבשילים שהיו עתידים לשנות לחלוטין את פני המוסיקה עד אז. אנחנו גלשנו החוצה מהזנב של סוף התקופה ההיא והיינו חלק מהדור ש-"מרד" . זאת כמובן בעזרתם האדיבה של 4 חרקים (כן, יודע) מליוורפול ו-5 אבנים מלונדון. אח של אחד מהחברים הביא גם מחו"ל את התקליט הראשון של האנימלס, היינו המומים מהצלילים החדשים שלא שמענו עד אז. (יחד עם זאת, לעשיית צדק עם מצפוני , אציין כי אלביס הוא אחד האמנים מסוגו המוערכים עלי עד היום, אלא שאז הביטלס ואחרים העיפו כמעט כל דבר שהיה לפניהם, או הפכו אותו לאנכרוניסטי ).
אחר כך הגיע המבול האדיר והמבורך , בתחילה בעיקר מאנגליה, של מוסיקה, להקות ,שיער,אופנה ועוד. (בהקשר לאזכורי להקות וזמרים , כרונולוגיה של תקופות, כפי שיובאו להלן ,אתן רק דוגמאות וסקירה גולמית, היו טונות של טונות, זה כמובן לא הנושא המרכזי כאן). נהגנו ללכת עם טרנזיסטורים, לשמוע מצעדי פזמונים, להתווכח מי להקה טובה יותר, הביטלס, סטונס, המי , האנימלס, והרבהההההההההה נוספים, בהמשך גם הפינק פלויד (See Emily Play של סיד בארט צעד כבר ב-67). דילן הגיע אלינו בתקופה ההיא בעיקר דרך גרסאות הכיסוי של הבירדס ואחרים. קונים ירחונים מחו"ל , אוספים תמונות של אמני רוק, מתבוננים בהערצה ובפה פעור על מה שהולך שם, בכל התחומים, ביחס למה שקורה כאן (איפשהו, בדיזינגוף או אלנבי, הייתה כאן אז עדיין חנות בגדים של "אתא"), מנסים לחקות אותם בשיער, לבוש וכדו' .
לאחר לחצים אדירים על הורי, קנו לי טייפ קסטות, מונו כזה, לא גדול, על סוללות, (Aiwa) , איתו היינו מסתובבים, נחמן , אני וחברים נוספים, ושומעים מוסיקה. הטייפ הזה שלי היה במובן מסוים סוג של מתעד דינמי לתקופות המוסיקה שלי/שלנו אז (מעין "תערוכה מתחלפת" ). I wish שהייתי משאיר את החומרים, ולו למען הנוסטלגיה. כמובן שהיו גם תקליטים. בשלב ראשון בעיקר מרכישות של אחותי וממכר שהגיע אלינו מדי פעם מארה"ב, lp`s וסינגלים נהדרים על 45 (שלצערי נעלמו באופן מסתורי באחד ממעברי הדירות שלי) ובהמשך, כשבגרתי קצת, רכישות משלי, והרבה. בתחילה היו בו (בטייפ) בעיקר הדברים מהסוג הנ"ל, שאפשר לקרוא להם בהכללה להקות/זמרי ה- British Invasion. (וגם קצת אמריקאים). מאוחר יותר הגיעה התקופה הפסיכדלית (משני צידי האוקיינוס),ובסמוך לה ואיתה ,דור הפרחים ומאפייני "קיץ האהבה " , מחאת ויאטנם, הפסטיבלים הגדולים, שירי השלום וכדו' , בעיקר מארה"ב, אך גם מ-לנון,דונובן ובריטים מסוימים.(כל כך הרבה הרכבים/זמרים שאני אפילו לא מתחיל לפרט).
במשך תקופה של כשנה, למיטב זכרוני בערך במרווח הזה (אם היה כזה) שבין תחילת הפסיכדלייה ומחאת וויאטנם/וודסטוק, באה התקופה ה"שחורה" שלנו, תקופת הסגידה ל soul- של ה-60, שבמהלכה לא דרכה בטייפ הזה רגלו של אף אומן שצבע עורו בהיר יותר מזה של אולסי פרי. טריפ מוחלט של ביט ונשמה שחורים (פחות המוסיקה של מוטאון -היפה לכשעצמה, אך הקצת פופית/מצעדית - אלא סול שנראה לנו אז יותר הארד קור, שהושמע פחות ברדיו/מצעדים, סטייל ממפיס/stax וכדו'). אוטיס רדינג, ג'מס בראון, סם אנ' דייב, ווילסון פיקט, אריתה פרנקלין,ארתור קונלי, אייק וטינה הראשונים, בוקר טי, קרלה תומאס, קינג קרטיס, ג'ו טקס, טמפטיישונס (טוב גם מוטאון מסויימים) ועוד. כן, נהגנו ללכת אז בכל דבר אל הקצה . וכן, אהבתי לטעום בנושא המוסיקה מהכל. כפי שקורה בדרך כלל, התפכחנו בשלב מסוים גם מהקצה הזה , ואז, אם איני טועה, התעסקנו עם אלבומי הישורת האחרונה של הביטלס. מאוחר יותר כבר היו לנו מערכות סטריאו בבית, זכור לי שה –doors בהופעה, אלבום כפול, היה אז אחד האלבומים האהובים על נחמן והוא נהג להאזין לו שעות וימים , אולי זה קשור איכשהו ( בשירים מסוימים של מוריסון) להמשך, לא יודע.
בשלב מסוים קנו לי גיטרה והתחלנו ללמוד מספר חברים כהרכב פוטנציאלי לביצוע השירים של אז. המורה החליט שאני אהיה הסולן (נגינה, לא שירה). עשינו מספר הופעות תיכון כאלו (דווקא התלהבו) אך לצערי, בשל כל מיני אילוצים, הנושא התפוגג ונותרו לי ממנו רק שיירי זיכרון נגינה.
בחבורה של התקופה המוקדמת הזו הייתי אני תמיד האיש המופקד על המוסיקה (חושב ששילמתי על כך מחירים) , אם זה במסיבות בתיכון, ואם זה כששימשתי תקופה מסוימת, לפני הגיוס, כ- די ג'י באחד המועדונים התל אביביים של אז (תקליטים עם דאבל פטיפון ואזניות). זכורים לי מאז כמה שירים פונקציונאליים שבשל אורכם התאפשר לי לצאת ולרקוד קצת ברחבה עם חברתי דאז, שהתייבשה לה כשהייתי בעמדת הדי ג'י (ומאוחר יותר גם נפרדה ממני בטענה שאני לא מקדיש לה מספיק תשומת לב. הלכתי לצבא עם לב שבור, עליו "חיפה" אגו ילדותי שלא "הרשה" לי לבקש מחילה, כך היינו אז, "הבנים", או אולי רק אני).
לאחר מכן, עוד לפני הגיוס, עברנו למוסיקה כבדה יותר, זאת בעקבות גל "להקות המחתרת" ,כפי שנקראו אז ,ששטף אותנו (בלק סאבאת, דיפ פרפל, לד זפלין, יורייה היפ, גרנד פאנק, ג'טרו טאל, אטומיק רוסטר ועוד -לא כולם כאן מז'אנר זהה לחלוטין כמובן) והבלוז/רוק האנגלי (שהחל כמובן עוד לפני כן). די בצמוד, הגיעה גם ההיפתחות ללהקות הרוק המתקדם למיניהן, הגלאם לסוגיו, תקופת ה-70 של הפינק פלויד, המוסיקה השחורה של ה- 70 לרבות הf אנק שלה, הרוק פולק האמריקאי, הסאוטרן רוק, הפולק האנגלי , ניצני המטאל ועוד.(כאמור, סורק באופן גס, בטוח ששכחתי דברים). באחת מתקופות "הקנאים" הנוספות שלנו, האושפיזין היחידים שהורשו להתארח בטייפ היו חברי הכבד והפרוג.
לאחד מהחברים, שהגיע בשלב מאוחר יותר לשכונה, קצת לפני הפרק הכרונולוגי של הרוק הכבד, או אולי בצמוד לו, שמו מ' , היה אוסף תקליטים שהובא מחו"ל עם דברים חדשים שלא הכרנו עד אז , אני מניח משום שלא ממש צעדו במצעדים או הושמעו ברדיו וגם לא היו שכיחים אז בחנויות התקליטים בארץ (סופט מאשין , ואן דר גראף , וולווט אנדרגראונד , ג'נטל ג'יינט, זאפה, ובטח שכחתי כמה, אבל גם ג'אז), ומדי פעם היינו הולכים אליו ושומעים . הסיפור של מ' משתלב מאוחר יותר עם חבר אחר ב"הרכב" של נחמן, שמו נ' . בכלל, בתקופה ההיא, דברים מסוימים היו נגישים בעיקר לאלו שביקרו בחו"לים הנכונים. ל-נ' למשל חבר, גדול מאיתנו, שחי החל מה-60 בלונדון ואף יצא לו לראות את הביטלס בקאברן האגדי, הצטופף שם לדבריו עם קומץ אנשים בלבד. רשימת הלהקות שהוא ראה שם בזמן אמיתי מעוררת משהו שהביטוי קנאה נבוך לידו. אבל לא רק בתקופה ההיא הנגישות לחו"ל היטיבה עם הנושא. זכורים לי דברים שהובאו/הושמעו בשנות ה-80 על ידי הצוות מיכל ניב ז"ל/מולדאבי ,ממש לא נפוצים כאן, שהיה נדמה לי אז כי אני חש באיזה סומק עולה בלחייו של קוטנר.(מבלי לבטל כמובן את תרומתו החשובה בנדון). בעידננו כמובן לנ"ל חשיבות מופחתת.
בשלב מסוים, דרכו של נחמן ושלי קצת התרחקו להן, אני שירתתי בבסיס מאד רחוק ובקושי הגעתי הביתה (הטייפ הגיע גם לשם, עם החומרים מתקופת הכבד, המתקדם וחלקים מהגלאם שחשבתי שהם ראויים, לרבות הספיידרס ממרס, רוקסי מיוזיק הראשונים וכדו'). החדר שלי בבסיס (בו שהיתי רק בחלק מהזמן) היה מעוצב בהתאם, בפוסטרים של להקות – מעל לראשי היה תלוי ריצ'י בלקמור ומסביב אחרים, לא זוכר את כולם, נדמה לי גם פוסטר של יוריה היפ. מצאתי שם חברים נוספים למוסיקה הזו (סתם מעניין, חלק גדול מהם היה מצפון הארץ), אליה התווספו בהמשך חומרים נוספים, לרבות ניצני ה- pאנק.
לאחר השירות , במהלך השנים האלו של סוף ה-70 והכניסה ל-80, למדתי, התחלתי לעבוד ונישאתי (סיפור משעמם, לא?, הולך טוב יותר עם הדיסקו של תקופת סוף ה-70, מאשר עם ה-pאנק שלה).
בערך החל מאז ובהמשך ה-80, הכבד הפך סופית למטאל , עולם המוסיקה הוצף בגל חדש (על ענפיו) , האלקטרוניקה (הן הפופית והן הניסיונית שהחלה כבר ב-70) קיבלה מעמד מאז'ורי ,קצת דארק, קצת מלנכוליה, קמצוץ דיכאון (מבחין בין שני האחרונים), רוק עם ניחוחות חדשים (גם האלטרנטיבי/אינדי וגם הכבד המיינסטרימי), סופיסטיקציה/הכבדה של הפרוג, "האירים באים" ,ראפ, מגה סטארים של פופ, ושאר הדברים שבאו ב-80 (בטח שכחתי כמה). בואי החל לשיר דיסקו
מהסיבות לעיל (משפחה, סוג עבודה וכו') ובשונה מחברים מסוימים כאן שסיפרו על כך, הייתי שותף חלקי בלבד לפנגווינמניה/ליקווידמניה של אותה תקופה. (הצטרפתי לעיתים ל-נ' שהיה פעיל מאד בנושא). אך לעומת זאת הלכתי להרבה הופעות משובחות שהגיעו לקולנוע דן לשעבר (אגב, שם חגגו לי ,שנים לפני, בר מצווה..., הורי ידעו כבר אז).
בערך בשלב הזה התחלתי גם להתעמק יותר ויותר במוסיקה קלאסית , וג'אז ,שהיו אצלי איכשהו ברקע גם קודם. (במקביל לשאר הסגנונות) . עוד קודם לכן, הבלוז הלבן גרם לתיאבון להכיר יותר לעומק את המקורות השחורים שלו וסקרנות לרדת ליסודות הלבנים של הרוק כגון בלוגראס, קאונטרי, פולק ואף אחורה מזה.
בהמשך, התוודעתי באמצעות חבר, ל"איינשטיין על החוף" של גלאס ומשם לחומרים ומלחינים נוספים מהסגנון, כולל מוסיקה מודרנית.
זכור לי שפעם שאלתי את חברי נ' (שהיה כמוני, מפוזר סגנונות) וברצינות מלאה, האם יכול להיות שמשהו לא בסדר אצלנו ואולי אנחנו סובלים מסכיזופרניה מוסיקלית. מכרתי אז כמו אידיוט, בפרוטות, תקליטים יקרי ערך (לפחות עבורי) כי חשבתי שתם עידנם ולא אשמע עוד את המוסיקה של פעם.
מדי פעם היינו נפגשים, נחמן וחברים נוספים מהעבר , אבל זה היה כבר כמובן שונה, והטייפ הישן והטוב התחלף לו כמובן, מזמן, בדברים אחרים.
בתקופה הזו, בה אני "התברגנתי" , התחבר לו נחמן , שלא ביסס לעצמו בשלב זה דברים מהסוג, עם חברים שנהגו להיפגש, "להיעזר" (סופר לי על 3 מיני עזרים לפחות) , וכל זאת לצליליהם של "יצירות" תואמות. החברים מנו את נחמן, מ' (מלמעלה, עם התקליטים), ק' (שהיום אני מניח היו קוראים לו סוג של ערס, אבל לא ממש מזיק), נ' (שהוא חברי גם היום), ומדי פעם גם נוספים. מרבית המפגשים נעשו אצל מ'. ממה שסופר לי, נחמן נהג להגיע לשם עם חבילת תקליטים. האומן המועדף עליו לצרכי הסשן היה קלאוס שולץ (אבל היו גם נוספים, למשל סטומו יאמאשטה, ההוא שהוזכר בפוסט על סטיבי וינווד). למי שלא מכיר, אומן גרמני היוצר מוסיקה אלקטרונית/אמביינט/ניו אייג', קראוט רוק,טראנס ,חלל, במרביתה די מרחפת ,מתאימה כנראה מאד לצרכים הללו. ברלינאי , פעיל מ-69 ועד היום, יאללה לפארק הירקון?
למרות הקונטקסט, הערכתי מאד את העובדה שנחמן חיבר את כל זה בכל זאת למוסיקה , זה לא בהכרח טריוויאלי (אגב, כל המשתתפים שהוזכרו אוהבי מוסיקה, וטובה, אולי למעט ק'). מ' נהג מדי פעם לשבור להם את השגרה ולשים ג'אז כבד.
תמיד סקרן אותי לדעת עם אילו סוגי מוסיקה אנשים עשו/עושים דברים. נ' סיפר לי שכמה שנים לפני (בערך סוף ה-60 והשנים הראשונות של ה-70 ) חלק מהנ"ל נהגו לשמוע בטריפים של אל אס די, בעיקר את- סופט מאשין, פינק פלויד, קינג קרימזון ודומיהם. בקורס מבוא לפילוסופיה שהשתתפתי בו, דיברה המרצה על זרם פילוסופי/תיאולוגי שטען שכאשר מגיעים במעלה החשיבה השכלית וממצים את יכולות ההבנה לנושאים השונים, השלב הבא, הנעלה יותר לדידם, הוא האמונה. כנראה שתהליכי ההגות המאומצים בלילות ההם, במשולב עם התכנים של שולץ ודומיהם, הביאו את נחמן לאותן התובנות. בשלב מסוים, חזר נחמן בתשובה והתחתן עם מישהי "כבדה" (לא במשקל ) מבני ברק. המשפחה " המאמצת" סידרה לו מגורים נוחים ואת כל מה שנזקק לו . רוב הסיכויים שהוא שמע שם מוסיקה מסוג אחר. חשבתי לעצמי היום שמעניין כיצד השתלבה בזיכרונותיו המוסיקה של שולץ והקודמות שהזכרתי, עם החדשה.
בתקופה ההיא הוא גידל זקן, איתו הוא נראה כמו אורי זוהר היום והעלה במשקל באופן קיצוני, ונחמן היה לפני כן, מה שנקרא אז, בחור די חתיך, שהלך לו מאד עם בחורות. כפי שנהג בקיצוניות בדברים האחרים , נהג כך גם עם נושא הדת. על פי מה שסופר לי הוא היה מגיע לבית הוריו ועושה להם טרור ,זורק כלי אוכל, לא אוכל אלא בכלים חד פעמיים ,מאלץ את אימו להליכות מסוימות, קורא להם בשמות מסוג כופרים/גויים וכדו'. נאמר לי גם שיש לו משהו בין 4 ל5 בנות, לא סגורים על המספר. |
