היא ישבה בפתח הסוכה לבושה בשיערה, ותו לא. אשד ורוד עז גלש והשתפל עד מותניה וכיסה את צווארה, את כתפיה הזהובות כדבש, כמו צעיף ענק. מתחתיו בצבץ גוף לבן, עירום. עיני האיילה הענקיות, החומות שלה הביטו דרכי, לעבר נקודה רחוקה במרחבי המדבר שמסביב. לא יכולתי להתיק את עיניי ממנה. "שלום", אמרתי, מתקרב בהיסוס, תרמיל הטיולים הכבד חותך בבשרי המזיע. היא לא ענתה.

"הזמנתי כאן מקום לחג הסוכות", המשכתי בעקשנות. "השם הוא רותם. ארבעה לילות פלוס ארוחת בוקר ,מסאז' וסדנת מדבר'". היא הסבה את ראשה לעברי וסימנה לי בשתיקה להיכנס לסוכה. בפנים הייתה אפלולית וקרירות מפתיעה . נרות זעירים דלקו בכל מקום, ומוסיקה חרישית הזליפה את עצמה בעדינות לתוך אוזניי. האישה בוורוד נעה ללא קול ונעלמה מאחורי וילון עלים מיובשים, מותירה אחריה ניחוח לבנדר ורוזמרין. עצמתי את עיניי, אך עדיין ראיתי אותה, את האישה בשיער הוורוד.הייתה לה גומה בסנטר. לפתע השתוקקתי עד כאב לנשק את הגומה הזאת!

"ברוך הבא! ברוך הבא למלונית הסוכה המדברית!", העיר אותי קול מתרונן. פקחתי את עיניי. בחור שזוף , ראסטות זהובות לראשו, מכנסיים קצרים לרגליו, חייך אלי במאור פנים. "רק תחתום כאן, וניגש לחדר שלך". הלכתי אחריו כמו הלך במדבר, עיניי מחפשות את השיער הוורוד, שנעלם ללא זכר. ההייתה או חלמתי חלום?

השתרעתי על המיטה, יותר נכון על המזרון שנח על המחצלת בדבר הזה שקראו לו חדר. בפינה עמד כד מים עם קערת חרס , ומגבת לבנה מקופלת לידו. נר ובקבוק שמן ורדים השלימו את הריהוט של "חדרי המפואר" לימים הקרובים. תליתי עיניי בתקרה. תקרה אמרתי? משטח של כפות תמרים, דרכו הציצו כוכבים מתוך שמים שחורים כהים, אינסופיים. אלוהים אדירים, מה אני עושה פה? איזה טירוף אחז בי לעזוב את דירת הגג הנוחה שלי בהוד השרון, את הטלפון הנייד, הלפטופ, המעלית, מערכת הקולנוע הביתי – ולהגיע הנה, לחור הנידח הזה, אי שם בין אילת לעין גדי?

ניסיתי לשחזר את הרגע הבלתי שפוי ההוא, שבו במקום להשליך לפח את הפלייר שמצאתי בתיבת הדואר שלי, התקשרתי למספר הטלפון שעליו, ושאלתי אם באמת שהות ב"סוכה המדברית" מרפאת לב שבור, כמו שהם מבטיחים. באי שפיות מוחלטת ארזתי את תרמיל המסע שקניתי בזמנו לטיול בהרי ההימלאיה. באי שפיות מוחלטת התנעתי את הג'יפ שלי ודהרתי דרומה, מגרש באלימות כל מחשבה, כל היגיון, כל דבר שמגיע מהאונה השמאלית, השפויה, של מוחי. "לא מעניין אותי!", חשבתי בפראות. "העיקר שאחלים ממנה, מהארורה ההיא ששברה לי את הלב לרסיסים והשאירה אותי שותת דם, אוהב ומתגעגע, אוהב ומשתוקק, אוהב ואבוד לנצח....".

"הסוכה המדברית מעניקה שלווה ללב הסוער, מרפאת פצעי אהבה, מיישרת קמטי זעם, מפזרת ענני עצבות, מאירה שוב את החיים באור אופטימי....מסאז'ים רפואיים לגוף ולנפש...סדנאות מדבר הכוללות סיורי יום או לילה במרחבי שלווה אינסופיים....". כן, מי לא ייפול בפח המתוחכם של הקופירייטר המוכשר? מה, אני עשוי מאבן? גם לי מותר להאמין, גם אם ברור לי שהכול חרטא ברטא!

ארורה שכמוה! הזיכרונות לא נתנו לי מנוח. קודם פרשה את רשתה ולכדה אותי בטכניקה העתיקה בעולם של "העלמה במצוקה". קולה הענוג, דמותה השברירית.....כל הזמן זקוקה לעזרתי. את זה היא לא יכולה לעשות...ואת זה ממש קשה לה...ואני, צוק הסלע האיתן, הנאמן, שמח לשרת אותה, לעשות הכול בשבילה, לאהוב אותה עד כלות...ומה גמולי כשאני קונה לה את טבעת היהלום הכי יקרה בחנות? צחוק מלגלג ומילים חדות כחרב הננעצות בלבי עד זוב דם. נכון, אני גבר מקסים...בהחלט יש לה חיבה מסוימת אלי...אבל מכאן ועד התמסדות אתי? הצחקת אותה! זה ממש לא זה.....

ואז דממה. האימיילים שלי אליה חזרו. הטלפון הנייד שלה ענה בקול מתכתי "המנוי אינו זמין. נסה במועד מאוחר יותר...". וככה שבועיים רצוף...חיכיתי ימים שלמים מחוץ לדירתה, עד שנודע לי מהשכנים שמזמן עקרה משם לכתובת בלתי ידועה...ארורה בת ארורה!!!

צליל עדין של פעמון רוח על דלת הקש שלי הזניק אותי מהמזרון. כאן, בסוכה המדברית, זוהי דפיקה רשמית על הדלת. הבחור החייכן, דקל שמו, הזמין אותי לסדנת היכרות ראשונית לאור הירח. לילה צונן הרעיד את גופי, כשחיפשתי בשורת האורחים היושבים על אדמת המדבר, את  האישה בשיער הוורוד. לא ראיתי אותה. התחלנו בהיכרות. לאט לאט זרמתי. הכרתי שמות. הקשבתי לסיפורים אישיים. סיפרתי את הסיפור שלי. זכיתי למבטי אהדה. משהו בתוכי הלך ונרגע. החור השחור העצום בלבי החל לקטון. לאט, אך בהחלטיות.

ביום השני יצאנו לסיור מדברי להכיר את הצמחייה. היה פשוט מאלף! ההתלהבות כבשה אותי. שתיתי בצמא את דברי המדריך, ושאלתי עשרות שאלות. ביום השלישי קיבלנו מסאז'ים של אבנים לוהטות, ושתינו צ'אי תוצרת בית. היו לי כבר שלוש מחזרות להוטות, שלושתן פצצות, חבל על הזמן. בלילות גמעתי את גופן בפראות, כל אחת בתורה. הארורה הפכה לחלום רחוק. התקשיתי להאמין שלבי נשבר בגללה, אני, מושא ההערצה של כל הנשים כאן. ולא משום שכל קוץ במדבר – פרח. לא, האמינו לי, אני יודע את ערכי. יש לי גישה לנשים.

רק דבר אחד הציק לי. כל לילה המשכתי לחלום על האישה בשיער הוורוד. בחלומי היא נעה ללא קול, גומה בסנטרה, גופה העירום מציץ מבעד לוילון העבות של שיערה הוורוד. מציץ ונגלה...מציץ ונעלם. אני מושיט את ידי לגעת באותו אשד ורוד, רך, ובו ברגע מתעורר, מחזיק בידי...כלום, ובחדר ניחוח של לבנדר ורוזמרין....

היום האחרון הגיע. תרמילי ארוז, כולי שזוף משמש המדבר, ולבי בריא לגמרי. אני מודה לדקל החייכן ומבטיח שאשלח "את כל העולם ואשתו" לסוכה המדברית, אלופת המרפא ללבבות שבורים. ולפני שאני עולה לג'יפ, אני אוזר אומץ ושואל – "תגיד, דקל, מי זאת שקיבלה אותי בהתחלה, זאת עם השיער הוורוד?".

דקל מרים גבותיו. "מי?". אני ממשיך ומסביר – "נו, זאת שמסתובבת ערומה, כשרק שיער ורוד עוטף את גופה. היא קיבלה אותי ביום הראשון, החתימה אותי, ואחר כך נעלמה.". דקל ממשיך לתמוה. גבותיו כמו שני סימני שאלה. "לא מבין על מה אתה מדבר", הוא אומר. "אני זה שהחתים אותך בכניסה. שכחת?".

אני מתניע את הג'יפ . אין ספק שאיבדתי את שפיותי לגמרי. אישה עירומה בשיער ורוד...ברור שזאת הזיה! איפה נשמע דבר כזה, שיער ורוד? אני נוסע כמה קילומטרים ופתאום רואה שנגמר לי הדלק. עוצר ליד שלט הזוי בשם "רוויה במדבר", ונכנס שם לתחנת הדלק. מסתבר גם שחסר לי אוויר בצמיגים. עד שיטפלו בזה אני נכנס למזנון לשתות משהו. "אספרסו ארוך", אני אומר, מסתכל בעיני איילה חומות, ענקיות, ולבי מתחיל להלום כמו פטיש, כשאני מבחין באשד שיער גולש עד למותניים. אבל לא ורוד. חום דווקא.

"מה זה, כל יום את מחליפה צבע בשיער?" אני שומע את עצמי לוחש בקול צרוד. היא מחייכת  "אתה משוגע לגמרי!", היא עונה. "שיער ורוד? אין דבר כזה בעולם!". אבל אני מסתכל על הגומה שלה בסנטר, מריח את ניחוח הלבנדר והרוזמרין ממנה, ולא מאמין לה. וגם היום, ארבעים שנה אחרי כן, היא ממשיכה לטעון שמעולם לא שמעה על מקום בשם "הסוכה המדברית" ובטח ובטח לא הסתובבה שם בעירום. אבל אני קורץ לנכדים ולוחש להם בשקט, בצד, שלא תשמע –"נו, מה רציתם, שסבתא תודה בפניכם שפעם היה לה שיער ורוד?".

* הסיפור – בהשראת ציור של דבי, חברתנו מהקפה.

 http://cafe.themarker.com/view.php?t=1251830  

   * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c   )