לשבת ולשתות אספרסו ולנסות לחשוב על משהו לכתוב. איזו קלישאה עלובה. היא בהתה במסך המחשב הריק. כבר כמה ימים שהמילים לא יוצאות ממנה, לא בכתב ולא בע"פ.

היא יושבת מסוגרת בחדר החשוך כבר 3 ימים רצופים, אפילו לא פותחת את התריסים במשך היום, והדבר היחיד שעוד משאיר אותה במציאות הם רעשי המזגן שהפכו למדד שלה לכך שהיא עוד לא התחרשה.

היא מנסה להיזכר מתי הפעם האחרונה שהיא הייתה שמחה.

יש הרבה נקודות שהיא יכולה להעיד עליהן בדיעבד שהן היו טובות בחיים שלה, הרבה רגעים אמיתיים שהיו טובים, אבל איכשהו גם כשהיא הייתה בתוכם היא לא הייתה שמחה. רק במבט לאחור היא מבינה שהיא הייתה צריכה להיות.

היא חשבה כמה חבל שאי אפשר לחזור אחורה כדי לנזוף בעצמך. לעבור רגע-רגע באותן תקופות ולגרום לעצמה להבין שגם אם הכל רע תמיד- זה, בדיוק הנקודות האלה, זה הדבר היחיד שיש. אין הרבה דברים באמת טובים, אבל מה שווה גם המעט הזה אם אתה לא יכול להעריך אותו גם כשאתה בתוכו?

בדיעבד הכל קל יותר. קל לדעת איפה טעית, קל לשפוט את עצמך ולהגיד שלא היית עושה את זה שוב, קל לקחת החלטות לשפר את עצמך בפעם הבאה שזה יקרה. השאלה היא למה מראש זה קרה, ואיך מתמודדים עם מה שכבר פספסת ואיבדת בעקבות זה.

אולי רק הכאב של האובדן הזה הוא זה שמסוגל לגרום לך להבין את הדברים בדיעבד. רק כשסף הכאב מגיע למידה בלתי נסבלת אפשר להבין כמה טוב היה לך קודם, כמה סתמיים היו הכאבים שנתת להם להשפיע עליך לפני נקודת האל-חזור.

לפחות האספרסו היה טוב.

(*מסוג הדברים שאתחרט שרשמתי ופרסמתי בעוד כשעה קלה)