כמה שאהבתי אותך פעם. הייתי מטורפת עליך.

הערצתי כל דבר בך.

נראית לי האדם הכי מדהים שפגשתי בחיי.

הכי מצחיק, הכי חכם, הכי מקורי, הכי חם. הכי הכל.

הייתי מוכנה לוותר על הכל בשבילך.

הלכתי אחרייך כמו עיוורת.

אחרי שנפרדנו חיכיתי לך במשך שנה. חיכיתי שתחזור אלי.

אחרי שנה חזרת. חזרת ללילה אחד ואז שוב הלכת.

מאז, כל השנים האלה, היינו "חברים טובים". היית שותף כמעט לכל החלטה חשובה בחיי. היו לנו שיחות נפש עמוקות.

תמיד תמכת, עודדת, עזרת, יעצת. תמיד נתת לי להרגיש שיש שם מישהו שלא ייתן לי לעולם ליפול.

כבר לא הייתי מאוהבת, אבל עדיין הערצתי אותך.

עדיין חשבתי שאתה האדם הכי מדהים שפגשתי בחיי.

ואז אכזבתי אותך. קיבלתי החלטה שפגעה בך.

הכנתי אותך לזה מראש, ואחרי זה התנצלתי פעם אחרי פעם אחרי פעם.

ואתה לא היית מוכן לשמוע.

פתאום התגלית בפניי כאדם מתנשא, ביקורתי, נוטר טינה, ואפילו כוחני.

היה נראה כאילו כבר סלחת לי אבל עשית הכל כדי לריב איתי שוב, להוכיח אותי.

פתאום כל ההערצה הזו הפכה לגועל וסלידה.

איך יכול להיות שהתאהבתי באדם כזה? איך יכול להיות שהייתי כ"כ עיוורת ולא ראיתי את האמת לרגע אחד?

לקח לי 6 שנים לגלות את פרצופך האמיתי. 6 שנים של "מערכת יחסים" בשקר.

ופתאום אני חושבת לעצמי – כמה אנשים כאלה עברו בחיי? כמה אנשים כאלה עוד יש בחיי?

כמה פעמים הייתי עיוורת מידי לראות את האמת על אדם שנמצא מולי?

אנשים "משווקים" את עצמם בצורה שהם רוצים שנראה אותם.

ואני כנראה נופלת למלכודת הזו.

לפחות משהו אחד טוב יצא ממך – למדתי שאני נוטה לתת אמון באנשים מהר מידי. למדתי שאני צריכה לפתוח את העניים חזק יותר לפני שאני מתמסרת.

אומרים שלכל אדם שפוגשים בחיים יש מטרה בחיים שלנו, לא....?