תגובה בשלושה חלקים למניפסט של הספרי-יניב - חלק ב'

מלים על קידמה שמאלית, לחן של ריאקציה שמרנית

כבר בתחילת הטקסט מובהר כי מה שהספרי ויניב מבקשים, כמו ש"ס, הוא בעצם להחזיר עטרה לישנה. לחזור אל בן גוריון ואל הדור ש"השתלט על הארץ, חרש, זרע, קצר... נלחם בערבים.... בקיצור-היה בן אדם"(עמ' 5).

למרות שהם מתנערים ממנו, עמדות המדיניות שלהם לא שונות כהוא זה מאלה של אהוד ברק, ולמרבה הצער גם לא השחצנות וגסות הלב המלווה אותן. ולפני שאני שומע את ה"עזוב.. זה שטויות.. תתייחס למהות..", אומַר שזה כן חשוב, שהמנגינה היא חלק מן העמדה הפוליטית ומי שלא מבין את זה לא מבין פוליטיקה. ולא כי "ככה זה במזרח התיכון.. צריך לתת להם כבוד", כמו שלפעמים אוהבים להתנשא כאן. גם הנורווגים וגם הפינים לא היו מקבלים את השחצנות וגסות הלב כמו זו של ברק ושל הכותבים. מבחינת עמדותיהם החברתיות ושלילת החזירוּת הקפיטליסטית יכולים הכותבים להסתמך על הרגישות החברתית של ח"כ מירי רגב מהליכוד, או להבדיל, להצטרף לח"כ אילן גילאון ממרצ. אבל כמו אוהדים מושבעים של מועדון כדורגל שהקבוצה שלהם התפרקה, הם אינם יכולים להפוך לפתע לאוהדים של קבוצה אחרת.

הם פשוט מתגעגעים למה שהיה כאן לפני שנולדו, אבל במקום להיות דור שני שלוקח את האתגרים המתאימים לימיהם, הם מחפשים את ההתנהלות של אתמול, המתאימה לאתגרים של אז, ולעתים זה נשמע פתטי. לפעמים לאורך הטקסט שוצף הדיבור האסרטיבי-לכאורה, אבל בעצם הוא גס רוח ואלים, שנשמע יותר ככיסוי לבכיינות של געגועים לימים ההם. גנבו להם את המדינה.. אכלו להם את הדגל.. שתו להם את החזון..

במלים אחרות - מלבד היותו טקסט של געגועים, המניפסט יכול להיקרא גם כטקסט ריאקציוני, שמנסה להחזיר אותנו לאחור. הם אומרים שהם רוצים ללכת קדימה, ומגדירים יפה את השמאל כגורם דינאמי ופורץ דרך, אבל למעשה אינם מציעים שום דבר חדש, אלא רק מתרפקים על הישן. האם זהו טריק שנועד לשבות את ליבם של בני ה-50-60-70 שבינינו? אולי. אבל בגסות האופיינית למטיפים עם תכנים פונדמנטליסטים, אמנם עם אוצר מלים יותר מפותח משל רֶד-נֶקים, מנסים יניב והספרי "לרדת אל העם". ההממ... אולי זוהי עוד מהות של ה"שמאלני החדש"?

הפוליטיקה היא מימוש של ערכים מכוננים

נכון שהכל פוליטיקה, ונכון שלפעמים הפוליטיקה היא רק משחקי כוח. אבל המהלכים הגדולים, אלה שמדובר בהם כאן, מוכתבים בידי ערכים. פעם, לפני שלושים שנה, שירתתי במילואים עם אחד, רובין, שהיה ראש חטיבת הצעירים בתנועת חירות. כאשר חגגתי את הסכמי השלום עם מצריים, והודעתי לו שההסכמים כוללים גם פינוי ההתנחלויות בסיני, הוא השיב לי כך: "מנחם בגין הוא ספן חכם ומנוסה. בים, בין הגלים, לעתים אתה צריך להפנות את המפרש לכיוון אחד, שלכאורה הוא שונה מכיוון היעד. אבל אתה יודע שרק כך הרוח תוביל אותך לכיוון הרצוי לך".  

בגין היה מנהיג המבוסס היטב בערכים המנחים אותו, ולכן הוא היה גם פוליטיקאי טוב. בנושא פינוי ההתנחלויות הוא ידע שפינוי סיני יאפשר לו להחזיק בהתנחלות בגדה המערבית, ועד עתה, 27 שנה אחרי פינוי ימית, נראה שהוא צדק. במלים אחרות, מרגע שבחרת בערך המבסס את מעשיך, אתה יכול לכוון את המעשים, ואף להתרחק באופן מתקבל על הדעת מן הערך המכונן, ובלבד שתכיר אותו היטב כדי לחזור ולהתחבר אליו.

אבל כאן, במניפסט של הספרי-יניב, ההנמקה לפעולה השמאלית והראויה (שוויון אמיתי וכד') היא דווקא על הבסיס הימני כל כך של ניכור ופחד מהזר. אני כבר שומע את הטוקבקיסטים "הריאליסטים" מהדהדים את פיצוצי האוטובוסים וכד' כדי למחזר את הפחד. אבל אלה טוקבקיסטים ימניים. שמאל אמיתי, כאמור, לא פוחד מפיצוצים. שמאל אמיתי בורא מציאות חדשה במו ידיו על בסיס כוחות אנוש, ובעיקר על בסיס החיבורים בין כוחות האנוש הללו.

"השמאל הדמוגרפי" - שמאל של שנאה

הנה דוגמה הפוכה מזו של בגין, להצבה של הערך הלא נכון כבסיס לפעולה, רק כדי "להתחבר אל העם", דוגמה שהולכת ומידרדרת עד היום: בשנות ה-90, לא הועמד מול הציבור בישראל הצורך להקים מדינה פלסטינית כדבר שראוי לעשותו, משום שלא רומסים את השכן, ומשום שהארץ שייכת לשני העמים (זה שחזר אליה וזה שבינתיים ישב בה). הפוליטיקאים הישראליים שקידמו את הקמת המדינה הפלסטינית שיווקו אותו דווקא על בסיס הסלידה מן הפלסטינים, ועל בסיס ההפרדה האתנית, כאילו היא זו שעומדת בבסיס הציונות. האם הציונות עומדת על טוהר אתני, או על השאיפה לו? בודאי שלא. נכון, שהיא מצדדת ברוב יהודי בגבולות המדינה, אבל לא תוך שלילת האחר (ושוב - איפה הגלותיות כשצריך אותה, כדי לראות מורכבות?).

כל המהלך של הסכמי אוסלו הועמד על הבסיס הלא נכון, הבסיס של השאיפה לטוהר אתני, או בביטוי המכובס "דמוגרפי". ומאז הוא רעוע. עד כדי כך רעוע, שמרוב לגיטימציה לסלידה והתרחקות מן הפלסטינים, אנחנו כבר לא יכולים לראות ערבי ממטר, כולל "הערבים שלנו". הוא רעוע משום שאין קשר בין הערך המכונן לבין המעשה. כאשר "הם שם ואנחנו כאן" היא קריאת השלום. זו בעצם קריאת קרב ומלחמה, לא קריאת שלום. אז אולי זה היה לצורך "התחברות אל רוב העם", אבל האם הכוונה האמיתית היתה להכיר בזכותו של השכן למדינה עצמאית? לא, כי זה לא היה שמאל, משום ששמאל לא יכול מעצם טיבו להפריד הפרדה אתנית ואם הוא עושה זאת, אז בלי קצף על השפתיים ובלי להביט בלבן שבעיניים, אלא דווקא בשחור ובחום, ומחפש את החוֹם בעיניים של האחר, לא את הפחד.

זה היה "שמאל דמוגרפי", לא שמאל. שמעון פרס הוא ממכונניו וחיים רמון הוא שר הצבא שלו, ואלה אינם שמאל. במקום להשתית את הפעולה השמאלית הזאת על הכרה סולידרית בצורך של הקולקטיב האחר למסגרת לאומית, היא הושתתה על הערך הימני של התבדלות ממנו והסתגרות בעצמנו, עד כדי כך שהחומה מקבלת לגיטימציה גם אילו לא היתה צורך בטחוני.

ההכרה בצורך הקולקטיבי של האחרים מושתתת על סולידריות חוצת גבולות. מי שלא שמאל לא יבין את זה. לכן אין תמה כי ישנם אף המתקראים "אנשי שמאל" ואינם פוסלים את "חילופי השטחים", שהיא בעצם ההיפטרות מאזרחים ערבים רק בגלל שהם ערבים. זוהי העברת החומה בינינו לבין הפלסטינים גם בתוך תחומי הקו הירוק, ואין לזה קשר עם ביטחון, אלא עם הפרדה על בסיס אתני (שזה ביטוי מרוכך להפרדה גזעית). הם פשוט שייכים ל"שמאל הדמוגרפי", שאיננו שמאל כלל.

למרות הניסיון ההרואי, כביכול, של הכותבים לצעוק "יש שמאל.. יש שמאל", גם אצלם, כשם שהיה אצל השמאל-כביכול בשני העשורים האחרונים, יש נתק בין הערכים המכוננים לבין הפוליטיקה של היישום. מצד אחד הם מראים אמפטיה כלפי האזרחים הערבים ברמה שנדיר למצוא אותה אצלנו (עמ' 65-72) אבל מבססים אותה על הפחד מהפגיון "שכל אחד מהם מסתיר ומחכה שתפנה לו את הגב" (עמ' 70). אם השמאל חולה, אז מן המחלה הזאת הוא חייב להבריא. השמאל צריך להפסיק להתבייש בערכים של סולידריות, הומניזם, רציונליזם היסטורי, צדק חברתי חוצה לאומים אהבת אדם ועוד ועוד, הרשימה מוכרת.

עזריאל קרליבך אולי ידע לצפות זאת, שכן הוא ראה נכוחה את מעשי ה"שמאל" כלפי האזרחים הערבים כבר בשנים הראשונות להקמת המדינה, והתחלחל מהם כבר אז. ובכל זאת אילו קרא את המניפסט, היה מתהפך בקברו ולא מוצא מנוח מן הסתירה הבלתי נסבלת הזאת, המכשילה כל כך את השמאל ואת עם ישראל כולו.

הוא עצמו בכלל הוגדר כימין. בעצם, אולי הוא לא היה שמאל ולא ימין. הוא, פשוט, היה יהודי.

ביום רביעי:

כן, יש שם משהו - חלק ג'

מבחן אום אלפחם - המבחן העליון