הוא הלך לעולמו בבוקר אחד שהתחיל כמו כל הבקרים. הכין קפה, חזר לחדר השינה, רצה לקחת את משקפיו כדי שיוכל להציץ בעתון. אשתו הספיקה לשמוע פעמיים "אי, אי" וזהו. ליבו נדם לתמיד. פשוט כך וללא התראה מראש, או סימן כל שהוא שיעיד על שעומד להתרחש. לא הכרתי אותו ולא את משפחתו באותה התקופה. הכרתי את המשפחה רק לפני כחודש כאשר התקשרה אלי אחת מבנותיו וביקשה שאערוך עבורם ערב זכרון לזכרו. "כמה שנים עברו?" שאלתי.
10 שנים אמרו. די הופתעתי. עד עתה ראיתי אזכרות שנערכו כשנה אחרי, אולי שנתיים... קיבלתי את העבודה כמובן ובלי לדעת למה הם מצפים, או בלי לדעת מה נמצא בתוך הסיפור שלהם. הלכתי לפגוש אותם והשאלה הראשונה שלי הייתה - מדוע עכשיו, אחרי שנים כה רבות?
ענו לי שעדיין לא עיכלו את אבדנו של אבא. התחלתי לשאול שאלות, לתחקר וזה היה התחקיר היותר כואב שעשיתי מעודי. על פניו נראה היה התחקיר ככניסה לעוד סיפור לשם אירוע מסוג"חיים שכאלה" או מסיבה לחתונת הזהב של משפחה...אך לא. הפעם זה היה תחקיר על אדם שאיננו עוד. על אדם שכל כך מתגעגעים אליו וחשים בחסרונו. בתחקיר שאני עורכת לאירועים שלי, מתרגשים אולי, מתלהבים, זוכרים בנוסטלגיה ובחיוך. כאן, היה בכי וצער ואבל טרי. ישבנו בביתם והם "העלו" אותו ואת חייו בפני ולאט לאט, תוך כדי סיפור הבנתי מדוע החליטו לערוך את הערב הזה לזכרו עכשיו, אחרי 10 שנים למותו. האבא הזה, מילא את תפקידו והיה ל"עטרת ראשם" של בני משפחתו באמת. הרבה מעבר למושג עצמו. "עטרת ראשם" . כתר אינו יורד מראשו של מלך. מלך נשאר מלך גם אחרי 10 שנים גם אחרי יובל. לתמיד. אני זוכרת שחשבתי, תוך כדי הפגישה, שאהבה כזו, חיה ורוחשת עדיין לא ראיתי בשום תחקיר אותו ערכתי עד עתה וזו הייתה רק ההתחלה.
ההיכרות שלי איתו ועם המשפחה המשיכה תוך כדי עבודה על המצגת שתפקידה היה ללוות את כל הערב . העלתי אותו, את חייו, את אהבותיו, את פועלו בתמונות שקיבלתי, בסרטים שהסרטתי, בעדויות ומצאתי את עצמי מחייכת מול התמונות, מולו, מול הסיפורים שתיעדתי וחושבת לעצמי - "אין יותר אנשים כאלה, אין".
האיש הזה היה מאד אינטנסיבי ופעיל בכל מקום, בבית עם המשפחה הקרובה, עם המשפחה המורחבת, במועצה בה התגורר, ובכל מקום ועם כל אחד . הוא לא הצליח להיות "פושר" או "בינוני" או "לחפף"...הוא נתן את הלב והנשמה לכל דיכפין, ללא תנאי וללא משוא פנים והיו לי תמונות שתיעדו הכל. מה שיפה היה באיש הזה, שכל דבר בו נגע, נעשה בחיוך רחב וחם ובהנאה גדולה החל בעבודתו, בחיק משפחתו...וכו...את ההנאה שידע להפיק מהחיים לקח איתו לכל מקום והיא נראתה על פניו בכל התמונות שעברו אלי. אי אפשר היה שלא לחייך מול התמונות. מתוך כ 150 תמונות מצאתי רק 2 תמונות של "פוזה ללא חיוך". צרפתי אותם למצגת כמובן.
את האהבה הגדולה מצאתי מולי גם בערב עצמו, בצורת אולם מלא בבני משפחה, חברים לעבודה, חברים לחיים, אנשי מועצה, מכרים, שכנים אשר סיפרו, העלו זכרונות, הביעו געגוע וחוסר אמון על לכתו. עדיין. אחרי 10 שנים.
אלה שלא יכלו לדבר בגלל התרגשות יתר, התנצלו בתום האירוע וסיפרו על האהבה שהם רוחשים לו. לא היה שם אדם אחד שלא חש אליו אהבה עמוקה, הערכה וכבוד. כולם סיפרו על הנתינה שלו ועל האהבה לזולת שניהלה אותו.מתוך רשימת הסופרלטיבים שקראתי בערב, חלק גדול נכתב ונשלח אליו עוד בחייו. אמיתי.
יצאתי מהערב המיוחד הזה עם מספר תובנות:
יש אנשים טובים! יש - ועוד איך יש.
אין גבולות לטוב לב, לנתינה, ללב רך למסירות
למדתי שכאשר ישנה אהבה באמת, היא נמצאת ומורגשת. אין צורך לנחש אותה ואין לה קשר לנסיבות או לזמן.
ראיתי בברור שאנחנו קוצרים את מה שזרענו ואם זרענו אהבה - זה מה שנקצור או לחילופין - שאהבה הולכת לאהבה (יותר מאשר "כסף הולך לכסף", כי אהבה זו אנרגיה מדבקת באמת. אי אפשר לעמוד מולה או להתנגד לה)
ושוב ראיתי כמה אני אוהבת את העבודה שלי עם אנשים וכמה לומדת ממנה - תמיד. |