באלבום: פול באטרפילד, מייקל בלומפילד, וסאם ליי, בלוזיסטים לבנים מובילים ומוערכים, אוטיס ספאן הפסנתרן המבריק, ודונאלד דאן, ועוד מספר אורחים. וכאן נכנס החשד שלי מתוך הביקורות. כן, האלבום Fathers and Sons של מקינלי מורגנפילד, האהוב והידוע בכינויו מאדי ווטרס, רצה להגיע לידיים שלי מזה זמן רב, אבל נדחה מספר פעמים.
הביקורות היו בינוניות, Penguine Guide To Blues Recordings כתבו שאין באלבום שום דבר שלא נעשה לפני כן טוב יותר, ו"עיטרו" אותו ב-2.5 כוכבים מתוך 5. allmusicguide רשמו שזה חתונה בין אראנבי של שיקגו לרוקנרול, ו"עיטרו" בשלושה כוכבים. והעטיפה רומנטית כזאת.
"חתונה בין אראנבי של שיקגו לרוקנרול"? הכיצד יעלה על הדעת? הרי זה תיאור, תחשבו על תיאור הבא "חתונה של הכדורסל האמריקאי עם הכדורגל הישראלי" כאילו מייקל ג'ורדן לקראת פרישה מהאנביאיי, היה מצטרף לליגה הישראלית לסיים את הקריירה!לפחות היה מצטרף לבייסבול!
כן, מאדי ווטרס הוא אחד המייקלים הכי ג'ורדנים של הבלוז,אז מה הטירוף הזה של הביקורות הבלתי חיוביות לא הבנתי. האזנתי לאלבום, והייתי בהלם. החבורה הזאת שהתכנסה ניגנה בלוז של שיקגו, ברור, טוב, וחזק. לשמוע את מאדי שר Mean Disposition עם כל העוצמה של ההרכב הזה, זהמהדברים הכי טובים שיש. בלוז איטי, הרומס באלגנטיות את ההתנגדות, עולה במעלה עמוד השידרה לתוך הצטמררות במעלה הצוואר, במורד החלק האחורי של הראש.
לשמוע את מאדי ווטרס בסוף השיר Long Distance Call, מבצע סולו הולרין , ומסכם את מה שהחברים סיפרו Muddy Waters, there's another mule kicking in your stall.
|