כל יום אני מתה מתפוררת נפרדת חוזרת ונולדת
אני גדושה אינסוף צבעים צלילים תחושות הבנות וגם חוסר
הפחדים קברו אותי בתוכי והתוכי מוטעה
מוטעה משיקרי ניחומים הבריות לעצמן לילדיהם לילדי ילדיהם
מנקה נוצות כנפיי נועלת אותן וחוזרת לחלום לעד
לפעמים ידעתי שרק המבקרים בתעלות הנפש העמוקות מבינים את שפתי
הלעולם ימשכו נדודיי הספק מנקר בי כל העת...
זה עכשיו כתבתי בלי לחשוב אחרי שחלמתי שוב  את החלום החוזר הזה שאני רצה להופיע ושוכחת תוך כדי את הטקסטים ואת הארנק והאוטובוס בורח לי...