קן הירגזי
In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.
John Lilly
פוסטים פופולאריים
-
גונק והדוקטור המחורר
29/4/09 | 564 צפיות
-
אפיטף
15/2/09 | 1158 צפיות
-
גונק וסבתא שלה
19/6/08 | 523 צפיות
-
חימום
27/5/08 | 470 צפיות
-
הלוגיקה של גונק
28/10/08 | 506 צפיות
-
מה שיש לי על הסינים
22/11/07 | 1316 צפיות
פוסטים אחרונים
- אם מישהו מחפש אותי.... 23/6/15
- "אני רוצה שהיא תתחתן!" 1/2/15
- נעליים מספרות על יפה 18/4/14
- חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון 13/1/11
- משפטים 10/1/11
- עכבישה זקנה 26/12/10
ההומלס
את הסיפור הבא כתבתי כתגובה לפוסט של רומלוש "אל תתן נדבה" הפוסט שלו איתגר אותי למצוא פרספקטיבה אחרת.
בוקר על המדרכה המזרחית של בן יהודה. בריכוז רב טבלתי את הקרואסון בקפה. לא הייתי ער לנוכחותו מולי עד שהמלצרית חצצה בין שולחני לבין האיש שעמד ברחוב ופקדה עליו לעזוב את המקום. ההומלס מחה. "אני מכיר אותו!" הוא הצביע עלי, "הוא למד איתי בא.ד. גורדון. נכון שלמדת שם?" הוא פנה אלי, דורש שאאמת את דבריו. "כן..." אמרתי, והמלצרית ראתה את תשובתי כאות להתעופף משם וללכת לעניינים אחרים. "אתה זוכר אותי?" שאל ההומלס והציג לי את שני צדי הפרופיל שלו בשמחה. הוא היה דומה לליצן בקרקס. מצנפת על הראש, לחיים עגולות וסמוקות ואף בולבוסי. עור פניו השזוף לא היה מגולח, ושיער אפור בצבץ מכל נקבוביותיו. החזקתי את הקרואסון באוויר, ומכיוון שהוא לא היה מוכר לי בשום אופן, טבלתי שוב ונגסתי במאפה הבוקר שלי. הוא בטח סתם עובד עלי. הוא פשוט מקבץ נדבות. לא עלה בדעתי לתת לו כסף. אני מתנגד לזה באופן עקרוני. שילך לעבוד. שירוויח. זה מה שלימדו אותי בבית ספר ע"ש א.ד. גורדון, לא? הוא תפס במשענת הכסא שמולי וסידר לעצמו מקום ישיבה. כך. בלי לבקש רשות. אחר כך רכן לעומתי ואמר: "אני גמלי. גמליאל. לא זוכר?" כמעט נחנקתי מפרור גדול של קרואסון. גמלי??? זה גמלי??? למד איתי גמלי. בכיתה של המורה עליזה. אולי עד כיתה ז' או ח'... היינו משחקים בהפסקות בגוגואים... ואז שלחו אותו לפנימייה בגלל איזה משהו רע שקרה להורים שלו. גמלי הסתכל עלי בעיון בזמן שגלגלי הזיכרון שלי עשו את פעולתם. הוא היה מרוצה. הוא הוציא אותי משלוות הבוקר שלי. לקפה כבר לא היה טעם. "ומה שלומך?" הוא התעניין פתאום. "ההורים שלך עוד חיים?" "כן, הכל בסדר. מזדקנים, אבל בריאים, ברוך השם." "גרים באותו בית? ברחוב לסל?" "כן," עניתי. לא מת על הרעיון שגמלי יודע איפה ההורים הזקנים שלי גרים. "אני זוכר את אמא שלך שהיתה אופה עוגיות לקבלת שבת. ואת אבא שלך שהיה בא פעם בשנה לספר לכל הכיתה על השואה. אנשים טובים." התרככתי קצת. "ומה קרה לך גמלי... שאתה ככה...?" הנפתי את ידי מעלה ומטה, מראה על מצבו החיצוני. "כמו שאתה רואה," הוא נאנח, "זה החיים שלי." מדהים איך החיים מגלגלים אנשים למצב כזה. גמלי הרים את הטלפון הסלולרי שלי מהשולחן והתחיל לשחק בו, מקפיץ אותו בסיבוב. הסתכלתי על התנועה, ובהדרגה חשתי עייפות גדולה. עיניי פזלו פנימה לכיוון גשר האף. שמעתי את גמלי אומר: "אתה זוכר שנפגשנו גם הרבה לפני שהיינו בכיתה של המורה עליזה?" נענעתי את ראשי לשלילה. "תיזכר, עומר, תיזכר..." קולו היה מהפנט. הוא המשיך לדבר. "אנחנו נפגשנו לפני כן... גם קודם... לפני הכל... אני מחזיר אותך... ואתה חוזר אחורה, אחורה בזמן... אתה יכול לראות את זה?" ואז ראיתי שאני נמצא פתאום בתוך ערפל סמיך. "זה נראה כמו ענן אפור," לעלעתי, "לא יודע מה קורה." הוספתי. "אתה לבד?" "לא, אבל אני לא רואה כלום. אני רק מרגיש שאני לא לבד." "חזרת בזמן לתקופה שלפני שיש לך גוף. לפני שאתה עומר. אתה מסוגל להרגיש, לחשוב, לדבר במחשבות שלך עם אחרים. אז מה קורה שם?" "אנחנו מחלקים תפקידים ומשימות." אני אומר בפליאה. "ומה אתה הולך לעשות בעולם?" הוא שואל אותי. "בסיעור תודעות הזה מחפשים מישהו שיהיה מוכן לסבול. צריך מתנדב. תמיד יש בעולם את אלה שהייעוד שלהם הוא לסבול גם בשביל כל האחרים. כבר הייתי בתפקיד הזה כמה פעמים, אבל הפעם אני לא מוכן. אני הולך להיות איש עם עקרונות. לא פרייאר ויס-מן. מספיק ניצלו את הרגשות שלי וסחטו ממני. אני חייב לאזן. בגלגול שלי בתור עומר, הייעוד שלי הוא להראות לאחרים איפה הם טועים. אהיה מוכן להתעמת ולהיות לא פופולארי. אני אדרוש ערכים גבוהים ויושר אינטלקטואלי." "ומה קורה מרגע שאתה נושא את ההצהרה הנלהבת הזאת?" שואל גמלי בקול המהפנט. "אני שומע כמה גיחוכים טובי לב," אני עונה, "זה מרגיש כמו טפיחות על השכם ואיחולי הצלחה." "ומצאו מתנדב לסבל?" "הממממ.... כן. מצאו. קצת לחצו על מישהו. הבטיחו לו שזה לא יהיה כל כך נורא. הוא יהיה הומלס בישראל שיש בה מזג אוויר נוח." "ועכשיו מה?" "אנחנו קופצים למטה, כמו מהמקפצה העליונה של בריכת גורדון. אני נוחת ישר בבטן של אמא שלי." "עומר, אני הולך לספור עד שלוש, ואז אתה תתעורר ותזכור את כל מה שראית. 1 2 3." ניערתי את ראשי. זאת היתה חוויה מוזרה. גמלי הסתכל עלי במבט חוקר. אני הרגשתי לא בנוח. היתה תנועה ערה בבית הקפה בשולחנות שעל המדרכה, וזוג מבוגר ישב ממש קרוב לשולחני והתעניין במפגש בין גמלי לביני שנראה יוצא דופן. ניסיתי להגיד משהו הולם. "אתה מחפש עבודה?" שאלתי את גמלי בתקווה שאוכל לסדר לו אולי עבודה במחסן או בניקיון. גמלי חייך ואמר: "לא תודה. אני בטוח שהכוונה שלך טובה, אבל זאת העבודה שלי, לבקש כסף מאנשים ברחוב. זאת אפילו לא סתם עבודה, זה הייעוד שלי. אתה זוכר את ההוא שהתנדב לסבל? זה הייתי אני. אז אם אני סובל גם בשבילך, לא מגיע לי שתתן לי משהו בשביל זה?" "ואם הייעוד שלי הוא לא לתת?" "אז גם אתה ממלא את הייעוד שלך יפה מאוד." אמר גמלי וקם על רגליו. בלי להושיט לי יד הוא אמר: "טוב, אז עוד ניפגש בהפסקות, בין השיעורים." הוא הפנה את גבו והתרחק במהירות בכיוון רידינג.
|
תגובות אחרונות
-
חירות-נפש
בתגובה על הכל בסדר בדיוק כפי שהוא
-
גילהסטחי
בתגובה על "אני רוצה שהיא תתחתן!"
-
saskia
בתגובה על חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון
-
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
-
(עי)דנהנחושת
בתגובה על משפטים
-
jGo
בתגובה על בני סן דומינגו אדונים לגורלם
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זו תגובה שהיא פוסט.
תשואות.
סיפור יפה ועדין, שנזהר יפה מליפול לשמאלץ,
ומפתיע בסוף.
איזה יופי, טמבורין.
חבר שלי היה קבצן, הוא אמר לי שישנם אנשים טובים.
גמלי. בחירה יפה שאם אני מבין היא חיבור של "גם לי".
מצא חן!
אני רוצה להזכיר שלכל מיני דברים נורא משונים שאנשים עושים קוראים עבודה בימינו. ויש אנשים שמרוויחים המון כסף מסיבה מוזרה זו או אחרת. במשרדי פרסום, למשל...
בקונטקסט של אנשים נזקקים, הפכה המילה "עבודה" לפטיש צדקני שמשתמשים בו כדי להכות את הקבצן על הראש ולהוכיח לו שהוא עצמו אחראי למצבו (עצל). כך אפשר להתנער מחמלה, להתעלם מההבנה שלא כולם עשויים בתבנית אחת, מהצורך לקבל שוני, ומהערבות ההדדית שיש לבני אדם זה לזה.
ברוטוס: סיפור סיפור, אחי
נטוס: קשה להשאר אדיש אליו
ברוטוס: מקורי וחד - ישר לבטן התחתונה
נטוס: יודעת לתופף על מיתרי הרגש הטמבורין
..
מכיון והפוסט הוא מעין תגובה לפוסט שלי.
אני אגיב קצת בהרחבה.
את יודעת שכל תרומה בsms חברות הסלולאר לוקחות חצי.
וזה לא מסתיים שם. יש עוד תחנות בדרך. שמורידות בין 15-25% מה נשאר מהתרומה?
הרעיון בפוסט שלי שיש דרך לתרום לחברה בלי להרגיש פרייר. פשוט לתת עבודה זמנית
נכון שאלחוז מסויים זה לא רלוונטי. נכים מלאים קבצנים וכו'.
הקריאה שלי לגלות מעורבות חברתית בלי להרגיש פרייר.
גם הקבצן יהנה מהפתרון כי השרשרת תמשך. אם אלו מצאו עבודה לא יתחרו בו באיסוף בקבוקים
אולי הוא ירוויח יותר.
הכותרת אל תתנו נדבה היא לא הצעה אלא פרובוקציה.
פוסט מטלטל ומשאיר הרגשת מועקה.
איש חשוב ידעת שהוא ייסד את חברת הביטוח הראשונה כדי שלא יהיו הומלסיות ?
על בסיס האידיאולוגיה שלו קמו במאה ה-19אגודות הסתרים שהפכו לחברות ביטוח ... The Macbees
--
גם אני לא :-)
לא. אני הייתי ביהודה המכבי.
האנרגיות האלה לאן הן לוקחות אותך:)
מרתק.
גילגול ויעוד
ההתנדנדות בין נותן למקבל
בין נותן ללוקח
ריגשת אותי, טמבורין
עם הסיפור הזה, עם המעבר היצירתי
והרגישות. נזקקות, הומלסיות, פערים,
מקום בחיים ובחברה, דחיה, השלמה(?)
ועוד..כל כך טעונים הנושאים האלו.
גמלי - GAMLI
לא הכרתי אף פעם אף אחד עם שם כזה.
אבל אני לא אתפלא אם יש.