את הסיפור הבא כתבתי כתגובה לפוסט של רומלוש "אל תתן נדבה" הפוסט שלו איתגר אותי למצוא פרספקטיבה אחרת.
בוקר על המדרכה המזרחית של בן יהודה. בריכוז רב טבלתי את הקרואסון בקפה. לא הייתי ער לנוכחותו מולי עד שהמלצרית חצצה בין שולחני לבין האיש שעמד ברחוב ופקדה עליו לעזוב את המקום. ההומלס מחה. "אני מכיר אותו!" הוא הצביע עלי, "הוא למד איתי בא.ד. גורדון. נכון שלמדת שם?" הוא פנה אלי, דורש שאאמת את דבריו. "כן..." אמרתי, והמלצרית ראתה את תשובתי כאות להתעופף משם וללכת לעניינים אחרים. "אתה זוכר אותי?" שאל ההומלס והציג לי את שני צדי הפרופיל שלו בשמחה. הוא היה דומה לליצן בקרקס. מצנפת על הראש, לחיים עגולות וסמוקות ואף בולבוסי. עור פניו השזוף לא היה מגולח, ושיער אפור בצבץ מכל נקבוביותיו. החזקתי את הקרואסון באוויר, ומכיוון שהוא לא היה מוכר לי בשום אופן, טבלתי שוב ונגסתי במאפה הבוקר שלי. הוא בטח סתם עובד עלי. הוא פשוט מקבץ נדבות. לא עלה בדעתי לתת לו כסף. אני מתנגד לזה באופן עקרוני. שילך לעבוד. שירוויח. זה מה שלימדו אותי בבית ספר ע"ש א.ד. גורדון, לא? הוא תפס במשענת הכסא שמולי וסידר לעצמו מקום ישיבה. כך. בלי לבקש רשות. אחר כך רכן לעומתי ואמר: "אני גמלי. גמליאל. לא זוכר?" כמעט נחנקתי מפרור גדול של קרואסון. גמלי??? זה גמלי??? למד איתי גמלי. בכיתה של המורה עליזה. אולי עד כיתה ז' או ח'... היינו משחקים בהפסקות בגוגואים... ואז שלחו אותו לפנימייה בגלל איזה משהו רע שקרה להורים שלו. גמלי הסתכל עלי בעיון בזמן שגלגלי הזיכרון שלי עשו את פעולתם. הוא היה מרוצה. הוא הוציא אותי משלוות הבוקר שלי. לקפה כבר לא היה טעם. "ומה שלומך?" הוא התעניין פתאום. "ההורים שלך עוד חיים?" "כן, הכל בסדר. מזדקנים, אבל בריאים, ברוך השם." "גרים באותו בית? ברחוב לסל?" "כן," עניתי. לא מת על הרעיון שגמלי יודע איפה ההורים הזקנים שלי גרים. "אני זוכר את אמא שלך שהיתה אופה עוגיות לקבלת שבת. ואת אבא שלך שהיה בא פעם בשנה לספר לכל הכיתה על השואה. אנשים טובים." התרככתי קצת. "ומה קרה לך גמלי... שאתה ככה...?" הנפתי את ידי מעלה ומטה, מראה על מצבו החיצוני. "כמו שאתה רואה," הוא נאנח, "זה החיים שלי." מדהים איך החיים מגלגלים אנשים למצב כזה. גמלי הרים את הטלפון הסלולרי שלי מהשולחן והתחיל לשחק בו, מקפיץ אותו בסיבוב. הסתכלתי על התנועה, ובהדרגה חשתי עייפות גדולה. עיניי פזלו פנימה לכיוון גשר האף. שמעתי את גמלי אומר: "אתה זוכר שנפגשנו גם הרבה לפני שהיינו בכיתה של המורה עליזה?" נענעתי את ראשי לשלילה. "תיזכר, עומר, תיזכר..." קולו היה מהפנט. הוא המשיך לדבר. "אנחנו נפגשנו לפני כן... גם קודם... לפני הכל... אני מחזיר אותך... ואתה חוזר אחורה, אחורה בזמן... אתה יכול לראות את זה?" ואז ראיתי שאני נמצא פתאום בתוך ערפל סמיך. "זה נראה כמו ענן אפור," לעלעתי, "לא יודע מה קורה." הוספתי. "אתה לבד?" "לא, אבל אני לא רואה כלום. אני רק מרגיש שאני לא לבד." "חזרת בזמן לתקופה שלפני שיש לך גוף. לפני שאתה עומר. אתה מסוגל להרגיש, לחשוב, לדבר במחשבות שלך עם אחרים. אז מה קורה שם?" "אנחנו מחלקים תפקידים ומשימות." אני אומר בפליאה. "ומה אתה הולך לעשות בעולם?" הוא שואל אותי. "בסיעור תודעות הזה מחפשים מישהו שיהיה מוכן לסבול. צריך מתנדב. תמיד יש בעולם את אלה שהייעוד שלהם הוא לסבול גם בשביל כל האחרים. כבר הייתי בתפקיד הזה כמה פעמים, אבל הפעם אני לא מוכן. אני הולך להיות איש עם עקרונות. לא פרייאר ויס-מן. מספיק ניצלו את הרגשות שלי וסחטו ממני. אני חייב לאזן. בגלגול שלי בתור עומר, הייעוד שלי הוא להראות לאחרים איפה הם טועים. אהיה מוכן להתעמת ולהיות לא פופולארי. אני אדרוש ערכים גבוהים ויושר אינטלקטואלי." "ומה קורה מרגע שאתה נושא את ההצהרה הנלהבת הזאת?" שואל גמלי בקול המהפנט. "אני שומע כמה גיחוכים טובי לב," אני עונה, "זה מרגיש כמו טפיחות על השכם ואיחולי הצלחה." "ומצאו מתנדב לסבל?" "הממממ.... כן. מצאו. קצת לחצו על מישהו. הבטיחו לו שזה לא יהיה כל כך נורא. הוא יהיה הומלס בישראל שיש בה מזג אוויר נוח." "ועכשיו מה?" "אנחנו קופצים למטה, כמו מהמקפצה העליונה של בריכת גורדון. אני נוחת ישר בבטן של אמא שלי." "עומר, אני הולך לספור עד שלוש, ואז אתה תתעורר ותזכור את כל מה שראית. 1 2 3." ניערתי את ראשי. זאת היתה חוויה מוזרה. גמלי הסתכל עלי במבט חוקר. אני הרגשתי לא בנוח. היתה תנועה ערה בבית הקפה בשולחנות שעל המדרכה, וזוג מבוגר ישב ממש קרוב לשולחני והתעניין במפגש בין גמלי לביני שנראה יוצא דופן. ניסיתי להגיד משהו הולם. "אתה מחפש עבודה?" שאלתי את גמלי בתקווה שאוכל לסדר לו אולי עבודה במחסן או בניקיון. גמלי חייך ואמר: "לא תודה. אני בטוח שהכוונה שלך טובה, אבל זאת העבודה שלי, לבקש כסף מאנשים ברחוב. זאת אפילו לא סתם עבודה, זה הייעוד שלי. אתה זוכר את ההוא שהתנדב לסבל? זה הייתי אני. אז אם אני סובל גם בשבילך, לא מגיע לי שתתן לי משהו בשביל זה?" "ואם הייעוד שלי הוא לא לתת?" "אז גם אתה ממלא את הייעוד שלך יפה מאוד." אמר גמלי וקם על רגליו. בלי להושיט לי יד הוא אמר: "טוב, אז עוד ניפגש בהפסקות, בין השיעורים." הוא הפנה את גבו והתרחק במהירות בכיוון רידינג.
|