כותרות TheMarker >
    ';

    שטפן שוורץ

    חוויות, הזיות ותהיות של אדם רעב וסקרן בברלין

    ארכיון

    אלטנוילנד

    43 תגובות   יום שני, 5/10/09, 01:23

    כמו כל הדברים הטובים באמת, גם להיינריך היינה הגעתי במקרה. זה היה כשחיפשתי את הרחוב של חדר הכושר שרציתי להירשם אליו. לא זכרתי בדיוק מה שם הרחוב, אלא רק שזה משהו עם היינריך, ונכנסתי לחנות הקרובה כדי לשאול. "את יודעת אולי איך מגיעים לרחוב היינריך....היינריך...הימלר?", אחד מראשי הגסטפו שפתאום קפץ לי לראש. המוכרת ההיפית הסתכלה עליי בזעזוע ופלטה: "אין פה שום היינריך הימלר כבר 60 שנה, תודה לאל !!!", ומיד הראתה לי את הדרך החוצה בתנועת יד חדה. "אתה מתכוון להיינריך היינה! תמשיך ישר עד הסוף ושמאלה בכיכר".

    את חדר הכושר זנחתי לאחר כמה חודשים, אבל ההתעניינות שלי בהיינריך היינה רק הלכה וגברה. דמותו השנויה במחלוקת של אותו משורר יהודי שהתנצר ושנחשב אחד מגדולי הספרות הגרמנית הילכה עליי קסמים ושלחה אותי ל"ספר השירים" שלו, שעזר לי להעביר את השיממון של יום כיפור האחרון. ''

     

     יש משהו מוזר בימי החג האלו שבארץ לא ניתן לחמוק מהם ופתאום מרגישים בחו"ל כמו סתם עוד יום. החלק הנחמד לפחות הוא אחוות החג הסודית שיש לך ולמכריך היהודים, כשאתה מסתובב ברחובות העסוקים בשגרת יומם הרגילה. ואולם, אם מסתכלים על האינפלציה החדה בכמות ישראלים בעיר בשנתיים האחרונות, לא רחוק היום שבו ערבי חג יהודיים יהיו מורגשים יותר, והסוד ייחשף. בפוסט הראשון שלי בבלוג, ניסיתי לתאר ולמפות את קבוצות הישראלים שקיימות בעיר, אך עכשיו הדבר נראה לי מיותר. יש כל כך הרבה ישראלים כיום בברלין, שכל ניסיון לחלק אותם לקבוצות יעלה בתוהו. האם על רקע היחלשות הדולר וירידת קרנה של ארה"ב, החלום הגרמני החליף את החלום האמריקאי לישראלים? האם ברלין נהפכת ללוס אנג'לס הבאה? ומי ישחק את דודו טופז בסרט ת"א-ברלין לכשיהיה?

     

    הם הגיעו לפה בנסיבות שונות. לימודים, אהבה, הרפתקאה אישית או הזדמנות עסקית, ובעיקר בחיפוש אחר חיים טובים יותר. חלקם מצליחים מאוד בזכות עצמם, מעורים ומעורבים במה שקורה מסביבם ,מוסיפים את הייחוד שלהם לעיר כמו כל קבוצת מהגרים אחרת.

    חלקם, הצלחתם הגדולה היא עצם הימצאותם בברלין. עצם ההיאחזות הנואשת שלהם בקרקע הבטוחה שהעיר והדרכון הגרמני העניק להם. הם לא יתערו בתרבות או בחברה, לא ילמדו את השפה ולרוב גם לא יחצו את גבולות הקו-דאם או כל מובלעת ישראלי אחר. לעיתים הם אף יתנשאו על הפרובינצאליות הישראלית שממנה באו , וזאת למרות שהם זקוקים לה כמו אוויר לנשימה. לכן היה הדבר משעשע, שדווקא הם, הזדעזעו במיוחד כשסיפרתי להם על החלטתי לחזור לארץ, אותה הם יונקים על בסיס יומיומי בכל צורה אפשרית.

    אני חוזר עכשיו לפוסט הראשון שלי, ונזכר איך נטעתי תקווה נאיבית שהבלוג יעזור לאחד את שורות הישראלים בעיר. כיום הרעיון נראה לי מטופש ואת האמת, אינני מעוניין בכלל ליטול בו חלק. יצירת קהילה ישראלית פעילה בעיר, היא לרוב יצירת בועה מבודדת שעוזרת למי שרוצה לחיות עם ולהרגיש בלי, להמשיך לנצל את העיר כלא יותר ממזרן להשכיר, עם ערימת יורו שאפשר לתחוב מתחת.

    כן, החיים בברלין יכולים להיות נוחים ומהנים מאוד, אך לרוב גם עקרים מכל תחושת שייכות או איכפתיות אמיתית. בכל מקרה גם אלו שצמודים לחב"ד או לערוץ הישראלי באינטרנט, וגם אלה שהתערו במידה או התגרמנו לגמרי יודעים כי בסופו של יום, זר נשאר זר. וזה נכון גם לגבי ברלין הרב תרבותית והפלורליסטית שמלאה בזרים. הייאוש נעשה יותר נוח כי הזרות פחות מורגשת, אבל היא עדיין קיימת.

    "הגבול של השפה שלי, משמעותו הגבול של עולמי " אמר פעם הפילוסוף לודוויג וויטגנשטיין וצדק. דברים קטנים כמו שיר, בדיחה, התאהבות קלה, לעולם לא יגעו בך כמו שהיו נוגעים בשפה שלך. כל ההוויה המקומית תעבור לידך, תיכנס לוורידים אך אף פעם לא לעורק הראשי. וכמה שהאינטרקונטיננטל ידגדג לך כאן וכאן, זה לעולם לא יהיה זה לגמרי, זה לעולם לא יהיה הדבר האמיתי, שאינך תמיד יודע מהו, אבל יודע מתי הוא מזוייף או חלקי בלבד. ואמת צריכה להיות שלמה כפי שנאמר.

    זה אולי לא נורא אבל גם לא ממש נוח להיות תלוי בין שתי זהויות, אחת שלאט נעלמת והשנייה שקצת מתאמצת. כמו שאני תלוי כרגע בין שמיים לארץ, בין ברלין לתל אביב, כותב שורות אלו על מגש האוכל המיניאטורי. כמו היינה שנתקע בין הנצרות שראתה בו עדיין כיהודי לאחר שהתנצר לבין היהדות שהחרימה והוקיעה אותו כעונש על בגידתו.

     ''

     

    המטוס כבר מתקרב לחופי הארץ ואפשר לראות את האורות הנוצצים של תל אביב בוהקים מרחוק. הלב שלי מתחיל לפעום בעוצמה, כאילו מאותת לי שהגיע הזמן להחליף את קצב הנשימה ולהתאים אותו לאקלים החדש.אינני יודע אם עשיתי את הדבר הנכון ואיך האלטנוילנד תנהג בי. אני רק יודע שאם ארצה, העולם שלי בקלות יחסית יהיה רחב יותר, אמיתי יותר, שלי יותר.

    אינני ציוני נלהב או פטריוט גדול. כנראה שעוד 20 דקות כשהמטוס ינחת ,לא אצטרף למחיאות הכפיים או לשירת "הבאנו שלום עליכם". אבל לצערי, היום אני יודע שמגורים בחו"ל, מעשירים, נוחים וטובים ככל שיהיו , זה עניין זמני פחות או יותר. לכן חשוב לי להביא איתי את ברלין לארץ, על כל מה שאהבתי בה. החל מהמודעות הסביבתית והפוליטית ועד העושר התרבותי שצרכתי במינון גבוה.

     אחרי שנתיים בעיר אני לא יכול לענות האם יש גרמניה אחרת ? או לאשר את קלישאת טקסי יום הזיכרון, ש"אין לי ארץ אחרת". אולי אני קצת תמים והוזה כמו אותו חוזה, אבל נראה לי שהדבר הנכון הוא לא לברוח לתמיד ולא לוותר לה - אלא להזכיר לה וליישם את כל הדברים היפים שלמדת בחוץ, שהיא כבר אולי שכחה. עד שתשנה את דרכיה, עד שתפקח את עיניה.

    אבל לפני כל זה אני חייב להביא את עצמי מברלין. לא רק פיזית אלא בעיקר את הגרסה של עצמי, כפי שחייתי פה את חיי. אם יש משהו שעליו אני אסיר תודה זו הדרך שהעיר, המקומות ובמיוחד האנשים שהכרתי, עיצבו והפכו אותי לבן אדם שחוזר היום בטיסת HF6500 לת"א. 

    אלוהים יודע כמה אהבתי אותה. אני לא הראשון, אני יודע. כולם כבר עברו עליה. הגרמנים ,הרוסים, האמריקאים ועכשיו הישראלים. הפציצו אותה, כבשו אותה, חילקו אותה, איחדו אותה ורכשו בה נדל"ן. היא לא יפייפיה קלאסית, בטח שלא כמו בירות אירופאיות אחרות. אבל דווקא מתוך כל החיספוס והסבל שלה לאורך השנים שהותיר את חותמו, היופי שלה יוצא החוצה.יש בה הכל והיא לא נגמרת, ובתור אדם סקרן ותאב חיים בלעתי את כל מה שיש לה להציע. לא רק חתיכה, אלא את כל העוגה כולה. כמו ניו-יורק של וודי אלן, היא היתה בשבילי מערכת היחסים הכי יציבה בשנתיים האחרונות.

     

    אני אתגעגע, אני יודע. וודאי יצבוט לי בלב עוד כמה חודשים שאיזה זיכרון או תמונה תעלה, בשיחה עם חבר משם או סתם עם אחד שביקר. אולי, כמו שכתב היינה בעת גלותו בפריז על געגועיו לגרמניה  בשירו  " wenn ich beseligt  " , עדיף שלא לדבר בכלל.

    אז אל תדברו איתי על ברלין, שלא יצבוט יותר מדי.

    כן.אל תדברו איתי יותר על ברלין. יש לי את סיבותיי.

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/10/09 14:18:

      כותב מצוין אתה. מצוין. עוד שניה נפלט לי 'שנל'.
        8/10/09 03:29:
      גם אני מקווה שתצליח להביא לתל אביב אפילו חלקיק ממה שחווית בברלין, ואולי נזכה גם אנחנו.
        8/10/09 01:52:

      איזה פוסט מגורמן ...
        8/10/09 00:57:

      מקסים,

      גם הפוסט וגם ברלין

        7/10/09 22:47:

      דברים יפים ומרגשים כתבת.
        7/10/09 18:28:


      להחשף למקום אחר..לראות ולדעת תרבות ותרבויות...

       

      אדם הוא תבנית נוף מולדתו...

        7/10/09 18:19:


      אייל,

       

      אוי כמה שאתה טועה! אין לך מושג (או אולי יש לך) כמה הורים רוצים בטובת ילדיהם.

      אבל! דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. ואני הייתי שם.

      ראיתי את הבלבול של הילדה. את התסכולים שלה. את הגעגועים לחברים שהיו לה.

      למשפחה. פתאום היא צריכה להתחיל הכל מהתחלה. להכיר חברים חדשים, שלא יודעים עברית.

      שמדברים רק אנגלית והיא לא תמיד מבינה. כשראיתי אותה גם בבית הספר.

      (יותר נכון בפרי סקול) נמלאתי עצבות גדולה. ראיתי ילדה קצת אבודה. כמו שתיל שעקרו אותו מהאדמה.

      כן! והיא זרה! ככה מתייחסים למי שנולד במדינה שלהם. זה קשה לנו לשמוע ולקבל, אבל אלו החיים.

      אולי במשך הזמן, הדברים ישתנו. היא תמצא לה חברים סינים, או הודים או אוסטרלים. ווט אבר.

      ותתחיל להרגיש חלק מכולם. אבל בינתיים?

      ובני, וכלתי? שמחפשים בצפרניים חברים להאחז בהם. ורצוי כמובן ישראליים. כי מה לעשות,

      זאת המנטליות שהם מכירים. אוהבים או לא, הם לא יכולים לברוח ממה שהם.

      מחפשים בנרות למצוא אולי, ואני מדגישה "אולי" מישהו שיוכל לשמור על הבנות מדי פעם, כשהן חולות.

      כי כרגע, כשאין מי שישמור אותן כשהן חולות, הוא נשאר בבית. שכנים? אין שם יחסי שכנות. (אני לא מדברת על ארה"ב)

       

      אז נכון, כלכלית לא רע להם. מקצועית - הכי טוב בשבילו. ואין מאושרת ממני על כך.

      ואני מאחלת לו שימצה את יכולתו, ויהיה הכי שמח בעולם.

      וזה גם נכון, שהילדות רואות עולם, לומדות אנגלית  ומרחיבות אופקים.

      וזה בהחלט נפלא להתנסות. ואני האחרונה שאמנע מהם.

      אבל בהיבט היומייומי, בדברים הכי בסיסיים, זה בהחלט לא פשוט.

       

      ובאשר לי, ברור שאני כואבת. לא רק ברמה האנוכית, ואינני מתכחשת אליה כלל וכלל,

      אלא גם ברמה הלאומית. עדיין אני חושבת שזה מקומנו. אין לנו ארץ אחרת.

      ועל כן, גם רוצה לקוות, שבני, ועוד אחרים כמוהו, יחזרו אלינו.

       

       

        6/10/09 21:19:
      מה יש לומר. אתה כותב נהדר. הטקסט הזה הוא פנינה מלאה ביופי מהיינריך היינה ועד סיפורך האישי. מעכשיו תוגתי היא שלא אקרא כבר את המשוטט העירוני מברלין, אלא מתל אביב . וזו בהחלט תמיד תוגה שמישהו חוזר אחרי 2,000 שנות גלות או אחרי שתיים. בסוף אנחנו כאן, מה שמלכד ומייאש גם יחד. פוסט נפלא, מהטובים שקראתי לאחרונה
        6/10/09 21:14:

      צטט: איל נבו 2009-10-06 15:08:27

      לסבתאלה

      כמי שנטש את אמו בישראל הדברים שכתבת נגעו בי, אבל אז ירדתי קצת לעומקם והם הרגיזו אותי.

      ניכר שאת מייחסת חשיבות רבה בהרבה למצוקה שלך מאשר לאושר שלהם. את מתארת את חייהם הטובים והמספקים ואז מוסיפה להם כל מיני שמות תואר שמכפישים את בחירתם. אמירות כגון "חגים הזרים להם". מה זה זרים? הרי מה שילד לומד זה מה שינכס לעצמו. את אומרת בעצמך שהוריהם אתאיסטים, אבל חשובים לך חגים דתיים לחלוטין. אם הם בארצות הברית אז החגים שהם חוגגים כלל לא דתיים, אין עליהם שום כפיה של נראטיב דתי, החגים ה"זרים" הם חגים אזרחים של החברה והחברים שמקיפים אותם.

      אבל קוממה אותי נקודה אחרת. את אומרת שהוריהם לא נותנים בידהם את הברירה, ושלהם היתה ברירה. לאף ילד אין בחירה. ילדים לא בוחרים אם להוולד להורים מכים או להורים נפלאים, להורים שמנים או רזים, או להורים בארץ זו או בארץ אחרת. כל הבחירה היא בגיל הבגרות. כמו שלילדיך היתה בחירה ובחרו לנסוע, כך לילדיהם תהיה בחירה כשיגיעו לגיל - וליהפך, יכולת הבחירה שלהם כילדים הגדלים בארץ הדוברת אנגלית תהיה גדולה בהרבה. אם הם גם מסתדרים על אזרחות אז הבחירה שלהם תהיה אמיתית וגמורה - הם יוכלו באמת לבחור איפה לחיות את חייהם. אני חושב שזו המתנה הגדולה ביותר שהאדם המודרני יכול לקבל.

       

       חותמת על כל מילה , גם אנחנו בחרנו לגדל את בנותנו בחו"ל שתהן מצוידות באזרחות זרה בנוסף. מה שמשאיר אותי כאן (צפון אמריקה ) זה לתת לילדי חינוך טוב יותר. אנחנו  בחרנו לא לשלוח אותם לסנדיי סקול אלא אלא אנחנו מלמדים אותה לקרוא ולכתוב.

       

      אנחנו אתיאסטים וחוגגים את כל  החגים בלי הזכור של יד מכוונת מלמעלה ויצרנו מנהגים חדשים שמתאימים יותר לדרך שבחרנו.

       

      בהצלחה לבנך ותודה שכתבת את זה כאן ,הרגיש לי שאני קוראת את הורי בנזוגי והורי שנמצאים בארץ.

        6/10/09 15:08:

      לסבתאלה

      כמי שנטש את אמו בישראל הדברים שכתבת נגעו בי, אבל אז ירדתי קצת לעומקם והם הרגיזו אותי.

      ניכר שאת מייחסת חשיבות רבה בהרבה למצוקה שלך מאשר לאושר שלהם. את מתארת את חייהם הטובים והמספקים ואז מוסיפה להם כל מיני שמות תואר שמכפישים את בחירתם. אמירות כגון "חגים הזרים להם". מה זה זרים? הרי מה שילד לומד זה מה שינכס לעצמו. את אומרת בעצמך שהוריהם אתאיסטים, אבל חשובים לך חגים דתיים לחלוטין. אם הם בארצות הברית אז החגים שהם חוגגים כלל לא דתיים, אין עליהם שום כפיה של נראטיב דתי, החגים ה"זרים" הם חגים אזרחים של החברה והחברים שמקיפים אותם.

      אבל קוממה אותי נקודה אחרת. את אומרת שהוריהם לא נותנים בידהם את הברירה, ושלהם היתה ברירה. לאף ילד אין בחירה. ילדים לא בוחרים אם להוולד להורים מכים או להורים נפלאים, להורים שמנים או רזים, או להורים בארץ זו או בארץ אחרת. כל הבחירה היא בגיל הבגרות. כמו שלילדיך היתה בחירה ובחרו לנסוע, כך לילדיהם תהיה בחירה כשיגיעו לגיל - וליהפך, יכולת הבחירה שלהם כילדים הגדלים בארץ הדוברת אנגלית תהיה גדולה בהרבה. אם הם גם מסתדרים על אזרחות אז הבחירה שלהם תהיה אמיתית וגמורה - הם יוכלו באמת לבחור איפה לחיות את חייהם. אני חושב שזו המתנה הגדולה ביותר שהאדם המודרני יכול לקבל.

        6/10/09 12:59:

      הפוסט שלך ריגש אותי מאד. אולי כי אני אם שאחד מבניה עזב את הארץ לטובת מדינה רחוקה.

      הנושא כואב ומצער .

      לא תהיה זו יומרה מצדי להצהיר על משפחתי כ"מלח הארץ". גם אני וגם בעלי, נולדנו בארץ לפני

      כשישים וחמש שנים, להורים ציוניים, שהותירו מאחוריהם משפחה, שכמעט כולה נספתה בשואה.

      הם חזו את הנולד,וברחו משם כדי לממש החזון הציוני. חונכו לאהבת הארץ, דיברנו רק עברית,

      ולמרות כל הבעיות, הכלכליות והבטחוניות, מעולם לא חשבנו לעזוב. כך גידלנו גם את ילדינו.

      אין לתאר את הכאב שלנו על ההחלטה שלהם.

      לפני כחצי שנה ביקרנו שם. ראיתי את בני שמח. הוא עושה מה שחלם תמיד לעשות.

      מאושר בעבודתו האקדמית. את הדוקטורט שלו הוא משלים במלגה+מילגת מחיה. יש להם זמן פנוי

      להיות עם בנותיהם. לצאת איתן לטיולים, למוזיאונים, לגנים היפים.הם מוקפים חברים, בעיקר ישראליים.

      הם מתפרנסים בכבוד, גרים בבית קטן ויפה עם גינה (חלום שכאן התקשו להגשים) בלי לחץ, בלי ריצה

      מטורפת, בלי פחד מפיגועים או מקסאמים.

      עם זאת, נכדתי בת השש צריכה להתמודד עם קשיי שפה עם חברים חדשים עם הזהות המבולבלת.

       בכל בוקר היא צריכה להצדיע לדגל של מדינה זרה ולשיר את ההמנון שלה. היא משתתפת בחגים

      שלהם ובמנהגים שלה לא אומרים כלום. במקום את הא-ב היא לומדת את ה A B C שזה לא רע,

      אבל כדי ללמוד לקרוא עברית, היא מקבלת שיעורים פרטיים, והולכת לבית חב"ד. שם היא מדליקה נרות

      שבת, ומנשקת ספרי תורה, כאשר הוריה אתאיסטים גמורים.אבך הם משתדלים לחגוג את כל החגים

      היהודיים בעיקר עם חבריהם הישראליים.

      קשה לי. אני מתגעגעת מאד. למרות הסקייפ והאימיילים והתקשורת היומיומית. יש בי פחד שעשרות אלפי הקילומטרים

      יפרידו בינינו. כסבתא וכאם, אני זקוקה לקשר קרוב, למגע של הגוף, לריח.

      אני רוצה באושרם. שרק יהיה להם טוב.

      אבל יש לי תקווה. גם אם הם חיים כרגע רחוק. אני יודעת שהארץ יקרה להם. למרות שיש להם ביקורת, הם רואים

      גם את הדברים הטובים שיש לנו כאן. אני מאד מקווה שיחזרו אלינו. שהבנות לא תהיינה אבודות לנו.

       

      הביקור אצלם,היתה חויה מטלטלת. הכרתי את חבריהם, ראיתי איך הם מתמודדים עם המציאות החדשה שלהם.

      חשבתי לעצמי, שלי לעולם לא הייתה זכות לבחור באיזו מדינה אני רוצה לחיות. נולדתי כאן. השאלה בכלל לא הייתה

      קיימת. לילדינו יש את הזכות הזו. אבל הם מפקיעים את הזכות לבחור מילדיהם.

       

      אני כרגע בעיצומו של כתיבת רומן, בנושא הנ"ל. רוצה לעורר את הנושא. מה זה עושה לנו. להם. והמרחק,

      איזו משמעות יש למרחק בכינון היחסים בין הורים ילדים נכדים. מקווה שאצליח.

       

      קבל כוכב על מה שעוררת אצלי. ברוך הבא.

        6/10/09 12:08:

      כמה טוב שבאת הביתה..
        6/10/09 11:05:

      וכמובן שחובה עלייך להמשיך לכתוב על חייך בארץ, הבלוג הזה הוא בונבוניירה.
        6/10/09 11:03:

      אני אמנם גרתי בלונדון פחות משנה, אך תמונות מהרחוב המדהים שבו גרתי 

      וההרגשות מהחוויות המדהימות שעברתי שם, עולות גם עכשיו, אחרי מספר שנים.

      כשצריך לקחת החלטה אם לעזוב או להשאר עולה השאלה - מה הדבר הנכון לעשות?

      תסריטים של איך חיי ייראו אם אעזוב ואיך ייראו אם אשאר.

      זו שאלה קיומית שכולנו שואלים בכל שלב בחיים, אך אין לה תשובה. על שאלה זו ניתן לענות רק בדיעבד.

      לכן ברגע שנלקחה החלטה, צריך "ללכת איתה עד הסוף". אחרת לעולם נהיה תלויים בין שמיים וארץ..

      קבל את ההחלטה באהבה ותנסה באמת, לא בכאילו, לתת צ'אנס נוסף למולדת, 

      ברלין תמיד תהיה שם במקרה ותתחרט :)

       

      כל הכבוד על ההחלטה להביא איתך לארץ את מה שאהבת בעצמך בברלין, אני מקווה שתצליח,

      עליי מאוד מקשים בארץ לשמר את הדברים שהבאתי איתי מלונדון, אך אני מתעקשת עליהם כל יום!

       

      כמה טוב שבאת הבייתה.. :)

      נשיקות,

      רותם.

       

        6/10/09 04:22:

      צטט: orna.a 2009-10-06 04:21:27

      קשה לחיות בברלין ולחשוב על ישראל, אני חושבת שיותר קשה לחיות בישראל ולחשוב כל ברלין.

       



       

       דאם אין לי מקלדת בעברית  כל= על 

       

       

      כתבת יפה,בהצלחה. 

        6/10/09 04:21:

      קשה לחיות בברלין ולחשוב על ישראל, אני חושבת שיותר קשה לחיות בישראל ולחשוב כל ברלין.

       



        5/10/09 23:41:

      צטט: איל נבו 2009-10-05 21:59:56

      רוב מוחלט של המהגרים בעולם הם מהגרי חוסר ברירה. מעטים הם אלו שאורזים הכל ועוברים למקום חדש, שפה חדשה ותרבות חדשה, סתם ככה, כדי לראות אם יש יותר טוב בעולם, או יותר בכלל. אז לשאלה ששאל מישהו פה, יש סיבה לכך שגוואטמלי לא מתלבט כל הזמן אם לעזוב את ארצות הברית חזרה לארצו, האלטרנטיבה לא ממש קיימת. מאלו שכן עושים זאת 95% בהערכה גסה הם יהודים. לדעתי, היהודים הם במיטבם כשהם פזורים בעולם, מתקנים עולם ומתגעגעים לארץ ישראל. אבל בסדר, אנחנו סולחים לך :) שיהיה בהצלחה!

       

       הערכה גסה מאד...

        5/10/09 23:33:

      מאוד אוהבים כאן אצלנו במשפחה את הרהוריך הנוגים 

      הכי חשוב לא לאבד אותם- גם את היכולת והפנאי הנפשי להרהר

      וגם את האפשרות להיות נוגה מבלי להרגיש דביל

       

      שמחים מאוד שחזרת הביתה

       

      עמיתי 

        5/10/09 22:46:


      ואולי ברלין צריכה להשאר ברלין

      והמקום שאליו אתה חוזר בגלל סיבותיך... המקום שאליו אתה חוזר בגלל סיבותיך

       

      כל מי שיצא החוצה לתקופה, יכול להרגיש בדיוק על מה אתה מדבר, ואל מה אתה מתגעגע

      אבל הגעגועים "לפלוגה" או למה שזה מנצחים.

       

      הבאנו שלום עליכם בכפיים סוערות אפילו

        5/10/09 22:20:

      צטט: אריאל, חיפה 2009-10-05 22:06:47

      אכן,עיר מדהימה שיש בה הכל.

      שהיתי בה חדשים ארוכים, ולא מיציתי.

      ואשר להיינה, הוא התנצר מן הנימוק הנכון - אפשרות פרנסה, מדינות גרמניה העסיקו לא מעט משוררים ואנשי רוח במשרות שונות.

      אבל עם כל חוכמתו, לא השכיל היינה להבין שהמדינה לא היתה מעסיקה אדם כמותו, גם לו היה נצר למשפחתו של מרטין לותר.

      היינה היה בעל מוח עצמאי שחשב את מחשבותיו הוא.

      שום ממשלה לא תחזיק אחד כמותו על חשבונה. 

       זה לא ממש נכון היסטורית. מנדלסון למשל אפילו לא התנצר רשמית, סתם היה אתאיסט, והוא קיבל עבודה ותפקידים בכירים. הוא בכשרון רב עשה את וואגנר הצעיר לאויב בנפש, ובסוף זה עלה לו. 

       

        5/10/09 22:06:

      אכן,עיר מדהימה שיש בה הכל.

      שהיתי בה חדשים ארוכים, ולא מיציתי.

      ואשר להיינה, הוא התנצר מן הנימוק הנכון - אפשרות פרנסה, מדינות גרמניה העסיקו לא מעט משוררים ואנשי רוח במשרות שונות.

      אבל עם כל חוכמתו, לא השכיל היינה להבין שהמדינה לא היתה מעסיקה אדם כמותו, גם לו היה נצר למשפחתו של מרטין לותר.

      היינה היה בעל מוח עצמאי שחשב את מחשבותיו הוא.

      שום ממשלה לא תחזיק אחד כמותו על חשבונה. 

        5/10/09 22:03:


      כתבת יפה, אך הלוואי שהייתי חושב כמוך.

      חזרתי, כידוע לך, לפני כמה ימים לארץ הקודש.

      קשה לי עדיין להתאקלם. אני לא רוצה להתאקלם.

      לח כאן, צפוף, רועש. פתאום לא ברור לי למה אנשים צועקים זה על זה בבתי הקפה.

      יש איזו אווירה אלימה ומתוחה כל הזמן.

      האם בברלין אין אזעקות למכוניות שצריך להפעיל ולנטרל בצפצוף כל פעם? אין צופרים למכוניות? אין מזגנים?

      אפילו בשכונה הנוחה בתל אביב בה אני מתגורר כרגע, הכל נראה לי כמו מפגע ויזואלי ושמיעתי.

      וזה בלי לדבר עדיין על התחבורה בתל אביב לעומת ברלין. וזיהום האויר. והתיאטרון. והתרבות.

      ובחיי שלא הייתי כזה קוטר כשיצאתי.

      הלוואי שיכולתי להיות מלא תשוקה כמוך להביא את ברלין שבי לכאן.

      כרגע כל תשוקתי מתגמדת: לסיים כמה שיותר מהר את עסקיי כאן, ולחזור לשם.

        5/10/09 21:59:
      רוב מוחלט של המהגרים בעולם הם מהגרי חוסר ברירה. מעטים הם אלו שאורזים הכל ועוברים למקום חדש, שפה חדשה ותרבות חדשה, סתם ככה, כדי לראות אם יש יותר טוב בעולם, או יותר בכלל. אז לשאלה ששאל מישהו פה, יש סיבה לכך שגוואטמלי לא מתלבט כל הזמן אם לעזוב את ארצות הברית חזרה לארצו, האלטרנטיבה לא ממש קיימת. מאלו שכן עושים זאת 95% בהערכה גסה הם יהודים. לדעתי, היהודים הם במיטבם כשהם פזורים בעולם, מתקנים עולם ומתגעגעים לארץ ישראל. אבל בסדר, אנחנו סולחים לך :) שיהיה בהצלחה!
        5/10/09 20:47:


      I like your post. I have been living in the U.S. for 10 years now and it reminded me of how I felt during my first year or two here.

      But these feelings slowly go away, at least in my case. 

      It is pretty obvious that as time passes you feel less and less like a stranger, but this is true only if you want and try NOT to feel like a stranger.

      Unfortunately (or not), many Israelis living in abroad behave as if they are still in Israel. They (I too, in the beginning) feel negatively about anything that's different and only open ourselves to other Israelis.

      Moving to another country is not easy and people who make this decision should understand that they have to make an effort and that they will feel like they don't belong for a while!

      It's the most natural thing to feel romantic and nostalgic about Israel when you are away. But unfortunately I have many friends who moved back to Israel because of these feelings and regretted it very quickly.

      Anyway, there is no doubt that Israel is one of the best countries to live in and I wish you the best readjusting.

        5/10/09 20:35:


      אהבתי חומר,

      אבל תזכור את דברי פורטיס: "לונדון תל אביב ברלין או בריסל, אותם האנשים ואותו הצל".

      בהצלחה בעירנו

        5/10/09 19:23:

      שנתיים אינן זמן מספיק כדי להשתלט על שפה כמו שצריך ולהרגיש אותה.

      אני נמצא בגרמניה כבר מעל 17 שנה ואין לי כמעט קשר לישראלים בכללץ

      היום אני יכול להגיד שהתגרמנתי והשתלטתי על השפה כך שהיא כמעט שפת אם בשבילי.

      אני נהנה מבדיחות בעברית וגרמנית באותה מידה.

      למרות ההתערות החברתית, הלשונית והתרבותית אני עדיין שוקל מידי פעם לחזור לארץ שאליה אני מרגיש יותר שייך לישראל.

      כאן אני רוצה לשאול האם אלה אינם חלומות, אשליות של שייכות?

      האם בארץ אנחנו באמת מרגישים שייכים?

      מה משמעותה של הרגשת שייכות ומהיכן היא נובעת?

       

       

       אני מאחל לך הצלחה בארץ ולמגיב כותב ה Bewerbung במציאת עבודה.

       

      ערן

       

        5/10/09 18:05:

      לברלין עדיין לא הגעתי, סבתי נולדה שם, למזלה (מזלי) הוריה שלחו אותה לארץ בילדותה, לרוע מזלם הם לא הלכו בעקבותיה. אני חזרתי לארץ לאחר שש שנים בחול אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. מקווה שעבורך החזרה תהיה יותר מוצלחת. שלך תו רון.
        5/10/09 18:03:

      תענוג לקרוא אותך.

      שיהיה בהצלחה. מקווה להמשיך ולקרוא גם את סיפורי אלטנוילנד שלך.. :)

        5/10/09 17:50:

      פוסט אחרון או לא, פגעת בול בנקודה הרגישה. בתור אחד שנמצא כרגע בדיוק בצומת דרכים בין ישראל לברלין, אין ספק שמילותיך גורמות לי לרצות להתחיל לארוז מזוודות עם בגדי קיץ...

      אני תוהה האם ההתעסקות עם השורשים ועם הרצון לחזור תמיד הביתה היא מחלה כרונית ישראלית או האם זהו תהליך טיפוסי וטבעי שעובר כל מהגר באשר הוא?

      ובכן, אין ספק שאנחנו מצטיינים בלאמר "בסוף אני אחזור...רק צריך לסיים כמה עניינים", וכך גם אני חוזר על עצמי כמו תקליט שבור. אך בסופו של יום, כל כך הרבה אנשים מתגעגעים הביתה - לשפה, לאוכל, למזג האויר... 

      אפילו התבוננות קצרה על הקהילה הטורקית בברלין מגלה חברה מקבילה שקמה לצד החברה הגרמנית, שם חיים אנשים שלא צריכים בכלל לדעת גרמנית על מנת להעביר את היום. למה להתאמץ אם אפשר להרגיש בבית?

       

      וגם אני, כרגע, בדיוק מתאמץ לכתוב Bewerbung, יעני מכתב אשר מצורף לקורות החיים, בו אני אמור להסביר בהתייפיפות לשונית הכוללת חנופה, התלהבות, התרברבות וצניעות גם יחד, המון יצירתיות וגם את האמת, למה אני הבן אדם המתאים לעבודה הזאת. אבל...שוד ושבר, צריך לכתוב בגרמנית!!! יום שלם אני כבר יושב על המכתב הזה. באותה השקעה של זמן ואנרגיה הייתי כבר כותב ספר בעברית ועבודת גמר באנגלית.

       

      ואז אני שואל את עצמי בשביל מי ובשביל מה? ואני עדיין לא יודע את התשובה, כי היא כרגע נשגבת מבינתי. אני רק יודע שעכשיו אני כאן ושאלו הם חיי. כל אחד הולך בדרכו המפותלת ובוחר את בחירותיו. לכל אחד הסיבות שלו, המניעים שלו, השריטות שלו...

       

      אז אני עוד כאן, אבל מי יודע, עוד כמה מכתבים כאלה, ופעם הבאה נפגש בחוף התופים ולא בFuchsbau

       

      המון בהצלחה ותודה על הכל!

        5/10/09 17:40:


      מקסים תומר

      התאקלמות מוצלחת- מקווה שאכן תצליח להטמיע את כל אשר למדת שם לתוך מה שיהיה כאן זו הדרך המושלמת בעיני גם :)

        5/10/09 17:19:

      לפני שנתיים בערך, חזרתי משהות של כמה שנים בארץ אחרת, גם כן באירופה. הרבה פעמים כבר שאלו אותי מאז "למה חזרת?"

       

      מתברר שמי שלא התנסה בחוויה, מתקשה מאוד להבין את ההרגשה שתיארת, ההרגשה לפיה כמה שהחיים במקום אחר טובים ונוחים אין לך שייכות לשם. התחושה שגם הביתה, לישראל, ראוי להביא משהו מהדברים הטובים שם בחו"ל ולא רק להרים ידיים ולברוח מכל הדברים הקשים. התחושה שעם כל הקשיים, יש כאן גם לא מעט דברים טובים שצריך לטפח.

       

      אני מאחלת לך הצלחה בהתאקלמות מחדש: מה שבטוח, יהיה מעניין לקרוא על כך!

       

       

        5/10/09 16:28:

      Lieber Stefan

       

      לא צריך לדבר איתך על ברלין....מעצמן תעלנה התמונות המיוחדות שגרמו לך לאהוב את העיר הזו...וברגע שלא תחפוץ

      בהן כלל....ברגע שאתה עושה משהו אחר...כך זה שיושבים בין שני כיסאות....(והנה שוב תרגום מגרמנית...)

      וכיצד אני יודעת??? והרי זה מה שקורה לי עם האלטנוילנד שלך....ישראל. ברגע שאיני מוכנה בכלל, עולות תמונות של רחוב

      שקשור לחיי , תמונה של כיכר...של מצב...ואני נזרקת עם גופי למקום אחר....זה קשה בעיקר כשאני צריכה להתרכז במשהו

      לגמרי שונה....

      ואני לא חולת רוח חס ושלום...אני רק מתגעגעת...אבל למה??? להרגשה שנעלמת כמעט תמיד כשבוע אחרי שאני בארץ....

      ואז אני מתגעגעת לבית שלי בגרמניה...לדירה שבה אני מרגישה טוב...לרחוב הקטן שבו אני גרה ולחברותי כאן....

      היהודיה הנודדת...תמיד רוצה להיות במקום האחר ממה שהיא נמצאת...

      אני בטוחה שגם אתה חש כך אז הנה לך אחות לצרה....

      דש חם והרבה הצלחה

      מירי

       

        5/10/09 14:37:

      בשבת נחתתי בארץ אחרי שבועים משפחתיים בבוסטון

      מרחוק הארץ נראתה כמו קופסא ובתוכה דברים מוכרים ואהובים.

      הוצאתי כמה מהם, הבטתי וניערתי אבק, אוהבת, לא אוהבת?

      לחזור היה כמו לקפוץ פנימה חזרה אל תוך הקופסא.

      שם הרגשתי הרבה יותר מיוחדת

      כאילו לקחתי מפה משהו למשמורת ואני נושאת אותו בגאון ובחיוך.

       

      אגב, כשמתגעגעים תמיד אפשר לקפוץ שוב לביקור.

        5/10/09 13:38:

      אני מרגיש טוב בברלין

      רק שאימי לא תשמע....

      אבל לחיות שם-לא !!!

      אז ברוך השב לארצך! 

        5/10/09 12:34:

      שיהיה בהצלחה!

      אנשים גם עוזבים את ברלין מכל מיני סיבות, לפעמים אותן סיבות שבגללן הם הגיעו...

      אני עוד פה, וחושבת שהחיים מציעים לנו יותר אפשרויות מאשר להתגרמן לגמרי או לאכול סמי בורקס ולהעביר דחקות עם ישראלים אחרים. ולא משנה בכלל איפה נחיה: גם בישראל אתה יכול להיות כלוא רק בתוך שתי אפשרויות כאלו.

      אתה יכול אבל, ואני מאחלת לך שתוכל, להסתובב בהרבה חוגים. גם ישראל מציעה את זה, אם אתה יכול לראות מעבר לאופק הציוני: להסתובב עם פלסטינים, עם אתיופים, עם מזרחים, עם אשכנזים, עם נשים, עם הומואים.

      לא רק ברלין: אבל זה לא תלוי בunited states אלא בstate of mind---

        5/10/09 11:56:
      danke stephan, amarta ha'kol
        5/10/09 11:51:

      יונתן גפן אמר פעם באיזה ראיון שהוא לא נשאר פה משום טעם לאומי כזה או אחר. הוא נשאר פה בגלל הפלוגה, זו הרי כבר קלישאה ידועה, אחרי זה הוסיף שזה גם בגלל השפה. היא החברה הכי טובה שלו. 

       

      העברית מוכיחה לנו כל פעם כמה היא המעשה הציוני האמיתי, יותר מכל דגניה. היא קשרה אותנו למקום הזה בצורה שאי אפשר לנתק. אתה יכול לשלוט בכל שפה אחרת, אבל הניואנסים הקטנים, ההתאהבות, השיר, כמו שאתה אומר. זה לא אותו דבר. זר לא יבין זאת. למה רובנו פה??? בגלל הכותל?? בגלל שבן אנוש רוצה להיות שייך וגבולות השפה הן גבולות השייכות שלו. בעיני. 

       

       אני כ"כ בעד שאנשים ייבחרו לחיות כאן בגלל ניואנסים דקים עד טיפשיים ולא בגלל ציונות גדולה או כל מיני גבוהה-גבוהה על סוגיה. 

      אני רוצה להאמין שחברות בריאות נבנות על גבולות השפה, הדקויות שלה והיכולת להתאהב בה. אולי יום אחד נהיה חברה בריאה, עד אז נחמד לדעת שחזרת. נהניתי לקרוא. 

        5/10/09 10:41:


      רק הכרתי את הבלוג שלך - וכבר אתה חוזר?

      נו טוב, תמיד אני יכול לקרוא ברוורס.

      פנינה - הכתיבה, המבט, הסביבה.

        5/10/09 09:44:


      לא יכולתי כמובן שלא להיזכר ב Ich Bin ein Berliner המפורסם של ג'ון קנדי

      יש כל כל הרבה מטענים בעיר הזאת שכנראה שלא סתם הפכה לבירה התרבותית של אירופה היום

      בירת הרייך השלישי, העיר שמחולקת בין מזרח ומערב, חיי התרבות העשירים, והמטענים שקיימים

      המטענים התרבותיים והאתניים הפכו את ירושלים לפצצת זמן שהשהות בה לעתים מחניקה

      בברלין קרה משהו שונה, היא הפכה לכרך קוסמופוליטי תרבותי. ועדין מניחה שבכל זאת היה קשה לשכוח

      מה שקרה שם.

      ועדין מה שכתבת מאוד נכון, לגבי גבולות השפה. מתי מתחילים להרגיש נוח בשפה? אולי ברגע שמתחילים לחלום

      בה? אולי עם שפה שהיא לא שפת אם זה לעולם לא יכול לקרות.

      מאחלת לך שזה יקרה לך במהרה פה.

        5/10/09 03:37:

      בכל זאת באתי נזכרתי שיש לי במחסן ולא התאפקתי אז קראתי כל כך מדוייק הכל במיוחד הציטוט הזה שלך

       

       

      "הגבול של השפה שלי, משמעותו הגבול של עולמי "

       

       רונית

        5/10/09 03:23:

      אין לי כוכבים אז סימנתי לבוא לקרא מחר כי זה נראה לי מעניין

       

      תמיד מעניין אצלך

       

      לילה טוב מ-מיאמי

       

      רונית

      פרופיל

      תומר מיכלזון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין