כמו כל הדברים הטובים באמת, גם להיינריך היינה הגעתי במקרה. זה היה כשחיפשתי את הרחוב של חדר הכושר שרציתי להירשם אליו. לא זכרתי בדיוק מה שם הרחוב, אלא רק שזה משהו עם היינריך, ונכנסתי לחנות הקרובה כדי לשאול. "את יודעת אולי איך מגיעים לרחוב היינריך....היינריך...הימלר?", אחד מראשי הגסטפו שפתאום קפץ לי לראש. המוכרת ההיפית הסתכלה עליי בזעזוע ופלטה: "אין פה שום היינריך הימלר כבר 60 שנה, תודה לאל !!!", ומיד הראתה לי את הדרך החוצה בתנועת יד חדה. "אתה מתכוון להיינריך היינה! תמשיך ישר עד הסוף ושמאלה בכיכר".

את חדר הכושר זנחתי לאחר כמה חודשים, אבל ההתעניינות שלי בהיינריך היינה רק הלכה וגברה. דמותו השנויה במחלוקת של אותו משורר יהודי שהתנצר ושנחשב אחד מגדולי הספרות הגרמנית הילכה עליי קסמים ושלחה אותי ל"ספר השירים" שלו, שעזר לי להעביר את השיממון של יום כיפור האחרון.

 יש משהו מוזר בימי החג האלו שבארץ לא ניתן לחמוק מהם ופתאום מרגישים בחו"ל כמו סתם עוד יום. החלק הנחמד לפחות הוא אחוות החג הסודית שיש לך ולמכריך היהודים, כשאתה מסתובב ברחובות העסוקים בשגרת יומם הרגילה. ואולם, אם מסתכלים על האינפלציה החדה בכמות ישראלים בעיר בשנתיים האחרונות, לא רחוק היום שבו ערבי חג יהודיים יהיו מורגשים יותר, והסוד ייחשף. בפוסט הראשון שלי בבלוג, ניסיתי לתאר ולמפות את קבוצות הישראלים שקיימות בעיר, אך עכשיו הדבר נראה לי מיותר. יש כל כך הרבה ישראלים כיום בברלין, שכל ניסיון לחלק אותם לקבוצות יעלה בתוהו. האם על רקע היחלשות הדולר וירידת קרנה של ארה"ב, החלום הגרמני החליף את החלום האמריקאי לישראלים? האם ברלין נהפכת ללוס אנג'לס הבאה? ומי ישחק את דודו טופז בסרט ת"א-ברלין לכשיהיה?

הם הגיעו לפה בנסיבות שונות. לימודים, אהבה, הרפתקאה אישית או הזדמנות עסקית, ובעיקר בחיפוש אחר חיים טובים יותר. חלקם מצליחים מאוד בזכות עצמם, מעורים ומעורבים במה שקורה מסביבם ,מוסיפים את הייחוד שלהם לעיר כמו כל קבוצת מהגרים אחרת.

חלקם, הצלחתם הגדולה היא עצם הימצאותם בברלין. עצם ההיאחזות הנואשת שלהם בקרקע הבטוחה שהעיר והדרכון הגרמני העניק להם. הם לא יתערו בתרבות או בחברה, לא ילמדו את השפה ולרוב גם לא יחצו את גבולות הקו-דאם או כל מובלעת ישראלי אחר. לעיתים הם אף יתנשאו על הפרובינצאליות הישראלית שממנה באו , וזאת למרות שהם זקוקים לה כמו אוויר לנשימה. לכן היה הדבר משעשע, שדווקא הם, הזדעזעו במיוחד כשסיפרתי להם על החלטתי לחזור לארץ, אותה הם יונקים על בסיס יומיומי בכל צורה אפשרית.

אני חוזר עכשיו לפוסט הראשון שלי, ונזכר איך נטעתי תקווה נאיבית שהבלוג יעזור לאחד את שורות הישראלים בעיר. כיום הרעיון נראה לי מטופש ואת האמת, אינני מעוניין בכלל ליטול בו חלק. יצירת קהילה ישראלית פעילה בעיר, היא לרוב יצירת בועה מבודדת שעוזרת למי שרוצה לחיות עם ולהרגיש בלי, להמשיך לנצל את העיר כלא יותר ממזרן להשכיר, עם ערימת יורו שאפשר לתחוב מתחת.

כן, החיים בברלין יכולים להיות נוחים ומהנים מאוד, אך לרוב גם עקרים מכל תחושת שייכות או איכפתיות אמיתית. בכל מקרה גם אלו שצמודים לחב"ד או לערוץ הישראלי באינטרנט, וגם אלה שהתערו במידה או התגרמנו לגמרי יודעים כי בסופו של יום, זר נשאר זר. וזה נכון גם לגבי ברלין הרב תרבותית והפלורליסטית שמלאה בזרים. הייאוש נעשה יותר נוח כי הזרות פחות מורגשת, אבל היא עדיין קיימת.

"הגבול של השפה שלי, משמעותו הגבול של עולמי " אמר פעם הפילוסוף לודוויג וויטגנשטיין וצדק. דברים קטנים כמו שיר, בדיחה, התאהבות קלה, לעולם לא יגעו בך כמו שהיו נוגעים בשפה שלך. כל ההוויה המקומית תעבור לידך, תיכנס לוורידים אך אף פעם לא לעורק הראשי. וכמה שהאינטרקונטיננטל ידגדג לך כאן וכאן, זה לעולם לא יהיה זה לגמרי, זה לעולם לא יהיה הדבר האמיתי, שאינך תמיד יודע מהו, אבל יודע מתי הוא מזוייף או חלקי בלבד. ואמת צריכה להיות שלמה כפי שנאמר.

זה אולי לא נורא אבל גם לא ממש נוח להיות תלוי בין שתי זהויות, אחת שלאט נעלמת והשנייה שקצת מתאמצת. כמו שאני תלוי כרגע בין שמיים לארץ, בין ברלין לתל אביב, כותב שורות אלו על מגש האוכל המיניאטורי. כמו היינה שנתקע בין הנצרות שראתה בו עדיין כיהודי לאחר שהתנצר לבין היהדות שהחרימה והוקיעה אותו כעונש על בגידתו.

המטוס כבר מתקרב לחופי הארץ ואפשר לראות את האורות הנוצצים של תל אביב בוהקים מרחוק. הלב שלי מתחיל לפעום בעוצמה, כאילו מאותת לי שהגיע הזמן להחליף את קצב הנשימה ולהתאים אותו לאקלים החדש.אינני יודע אם עשיתי את הדבר הנכון ואיך האלטנוילנד תנהג בי. אני רק יודע שאם ארצה, העולם שלי בקלות יחסית יהיה רחב יותר, אמיתי יותר, שלי יותר.

אינני ציוני נלהב או פטריוט גדול. כנראה שעוד 20 דקות כשהמטוס ינחת ,לא אצטרף למחיאות הכפיים או לשירת "הבאנו שלום עליכם". אבל לצערי, היום אני יודע שמגורים בחו"ל, מעשירים, נוחים וטובים ככל שיהיו , זה עניין זמני פחות או יותר. לכן חשוב לי להביא איתי את ברלין לארץ, על כל מה שאהבתי בה. החל מהמודעות הסביבתית והפוליטית ועד העושר התרבותי שצרכתי במינון גבוה.

 אחרי שנתיים בעיר אני לא יכול לענות האם יש גרמניה אחרת ? או לאשר את קלישאת טקסי יום הזיכרון, ש"אין לי ארץ אחרת". אולי אני קצת תמים והוזה כמו אותו חוזה, אבל נראה לי שהדבר הנכון הוא לא לברוח לתמיד ולא לוותר לה - אלא להזכיר לה וליישם את כל הדברים היפים שלמדת בחוץ, שהיא כבר אולי שכחה. עד שתשנה את דרכיה, עד שתפקח את עיניה.

אבל לפני כל זה אני חייב להביא את עצמי מברלין. לא רק פיזית אלא בעיקר את הגרסה של עצמי, כפי שחייתי פה את חיי. אם יש משהו שעליו אני אסיר תודה זו הדרך שהעיר, המקומות ובמיוחד האנשים שהכרתי, עיצבו והפכו אותי לבן אדם שחוזר היום בטיסת HF6500 לת"א. 

אלוהים יודע כמה אהבתי אותה. אני לא הראשון, אני יודע. כולם כבר עברו עליה. הגרמנים ,הרוסים, האמריקאים ועכשיו הישראלים. הפציצו אותה, כבשו אותה, חילקו אותה, איחדו אותה ורכשו בה נדל"ן. היא לא יפייפיה קלאסית, בטח שלא כמו בירות אירופאיות אחרות. אבל דווקא מתוך כל החיספוס והסבל שלה לאורך השנים שהותיר את חותמו, היופי שלה יוצא החוצה.יש בה הכל והיא לא נגמרת, ובתור אדם סקרן ותאב חיים בלעתי את כל מה שיש לה להציע. לא רק חתיכה, אלא את כל העוגה כולה. כמו ניו-יורק של וודי אלן, היא היתה בשבילי מערכת היחסים הכי יציבה בשנתיים האחרונות.

אני אתגעגע, אני יודע. וודאי יצבוט לי בלב עוד כמה חודשים שאיזה זיכרון או תמונה תעלה, בשיחה עם חבר משם או סתם עם אחד שביקר. אולי, כמו שכתב היינה בעת גלותו בפריז על געגועיו לגרמניה  בשירו  " wenn ich beseligt  " , עדיף שלא לדבר בכלל.

אז אל תדברו איתי על ברלין, שלא יצבוט יותר מדי.

כן.אל תדברו איתי יותר על ברלין. יש לי את סיבותיי.