0

34 תגובות   יום שני, 5/10/09, 01:54

אהובתי. את צריכה מישהוא בדיוק כמוני, אבל שיהיה שונה לחלוטין ממי שאני. חייו של אדם איומים עליו, ויהיו כאלו רק אם הוא מבין, באמת, כמה יפים הם יודעים להיות. כמו גל הדף, חיצוני, שהרס אותי, ככה הרגשתי איתך. כמו גל הדף, חיצוני, שהורס את הפנים, ומשאיר חוץ מדוקדק. עד דק. זו התחושה. קצת כמו לעצוב על אדם שמת. בשיבה טובה. חבל שלא הייתה זו הטובה שבשיבות, שלקחה אותי ממך, ואותך מתוך התוך שכמעט וכבר התמסרת אליו. ואל עצמך. כנראה שהדבר הכי מבוגר שעשיתי אי-פעם, יהיה לוותר על הסיכוי שלנו. מתוך הוויתור הזה, אני עוד עשוי להתבגר. להתגבר יהיה כבר סיפור אחר. אולי של ילדים. ועם סופים של ילדים, שהם התחלות חדשות. ואולי אגדה עם סוף פחות מייאש, מזה שחוגג עצמאות בכל שקיעה. שלי. בימים המשונים הללו, בהם נפשי משנה לעצמה אופי, והורסת לי את הצורה, יכולת להיות המע"צ של הדרכים החדשות שנסללות עבורי בידי הגורל. גם כאן, כמו במציאות, הייתי כבר מוכן לקבל דרכים שסלולות ברשלנות, פושעת או לא, העיקר שיהיו אלו דרכים עשויות טוב, מאלו שכבר הלכתי בהן. וגם כאן, כמו באותה מציאות, קצת לפני תחילת העבודות, נגמר התקציב, ואזל הרגע. דווקא אחריות מיניסטיריאלית כן גילינו, אפילו שהייתה זו רק מיני, אהבה. אבל מקסי, ברגשות. עכשיו שוב דרכי אפר, בהם כל פנייה מבטיחה רבות, ומקיימת מעט, ובגלל זה שום פנייה לא מתאפשרת, אמשיך לחלום על שלט הכוונה. דרום או כחול, צפון או ירוק, העיקר שתבוא זו שכבר תתעקש מספיק, אם לא איתי, אז לפחות על התקציב. זה שמקציב את הזמן שנותר ברווח שבין אהבתינו, לבין הסוף. זה שאין בו יותר התחלות. של ילדים.

ובאת והלכת, מהר. לא בטוח שהייתי נוכח, בעצמי. ברור לי שנציג מטעמי היה שם, ואיתך. הוא היה שם ברגעים של אנחה-רכה, ושל תמיהות-קשות, הוא היה בתוך גופך הלבן, האצילי, וגם מחוצה לו, ומסביבו. בטח בין בליל המילים המסודר, המחשבות המעושנות והמפוזרות, והמבטים המצועפים שאומרים כל מה שמילים לא. קיבלתי מסר מהפנים שארע איזה דבר גדול, אבל הידיעות לא ברורות, ובשפה לא ידועה. אני מרגיש כאילו ישבתי במקלט תת. קרקעי. ומעליי התנהלה מלחמה עזה. כמוות. הגיעו ידיעות מבולבלות, על כך שהפיקוד העליון של המוח קרס, והותיר את הלב ללא מנהיגות. הקרביים שהתהפכו, לא ידעו על איזה צד לנחות, והחושים כולם היו מסך. של עשן. שגם הסתיר את הדרך, לנסיגה.

סילחי לי, אהובה, שאת המלחמה הזו, נלחמתי מתוך הבונקר, כשאת נאבקת בעליונות האווירית של תבונתך. בטוחני, שאם הייתי ער למתרחש, הייתי חייל נאמן של ליבך. אני יודע, כי את הטובים שבלבבות, אני כבר מאומן לזהות. ושלך הוא כזה. עכשיו בצאתי אל החוץ, יש שקט, מלא ברעש, על דברים שקרו, אך טרם התבררו. קרה כאן דבר. גדול. ולא הייתי. ועכשיו צריך למצוא את הפצעים המדממים, בסתר, כדי לחבוש. ולהבין. מהיכן חדר החץ הזה, ואיפה פה פתח היציאה. אולי בנתיחה שלאחר מותה של האהבה הזו, עוד ימצאו שכל חץ של קופידון, כולל בתוכו גם חומרים מרדימים, שמורידים חומות. אך מסירים אחריות. כמו חומר שמסיר כתמים, ומסיר גם את הבד, שעליו היה הכתם, כך אאלץ להסיר את הזכרון המעומעם הזה. שהוא את. בהסירי את היותך, כבר לא אכאב את לכתך.

זה שעוד יילך איתי,

לאיזה זמן.

דרג את התוכן: