0
אהובתי. את צריכה מישהוא בדיוק כמוני, אבל שיהיה שונה לחלוטין ממי שאני. חייו של אדם איומים עליו, ויהיו כאלו רק אם הוא מבין, באמת, כמה יפים הם יודעים להיות. כמו גל הדף, חיצוני, שהרס אותי, ככה הרגשתי איתך. כמו גל הדף, חיצוני, שהורס את הפנים, ומשאיר חוץ מדוקדק. עד דק. זו התחושה. קצת כמו לעצוב על אדם שמת. בשיבה טובה. חבל שלא הייתה זו הטובה שבשיבות, שלקחה אותי ממך, ואותך מתוך התוך שכמעט וכבר התמסרת אליו. ואל עצמך. כנראה שהדבר הכי מבוגר שעשיתי אי-פעם, יהיה לוותר על הסיכוי שלנו. מתוך הוויתור הזה, אני עוד עשוי להתבגר. להתגבר יהיה כבר סיפור אחר. אולי של ילדים. ועם סופים של ילדים, שהם התחלות חדשות. ואולי אגדה עם סוף פחות מייאש, מזה שחוגג עצמאות בכל שקיעה. שלי. בימים המשונים הללו, בהם נפשי משנה לעצמה אופי, והורסת לי את הצורה, יכולת להיות המע"צ של הדרכים החדשות שנסללות עבורי בידי הגורל. גם כאן, כמו במציאות, הייתי כבר מוכן לקבל דרכים שסלולות ברשלנות, פושעת או לא, העיקר שיהיו אלו דרכים עשויות טוב, מאלו שכבר הלכתי בהן. וגם כאן, כמו באותה מציאות, קצת לפני תחילת העבודות, נגמר התקציב, ואזל הרגע. דווקא אחריות מיניסטיריאלית כן גילינו, אפילו שהייתה זו רק מיני, אהבה. אבל מקסי, ברגשות. עכשיו שוב דרכי אפר, בהם כל פנייה מבטיחה רבות, ומקיימת מעט, ובגלל זה שום פנייה לא מתאפשרת, אמשיך לחלום על שלט הכוונה. דרום או כחול, צפון או ירוק, העיקר שתבוא זו שכבר תתעקש מספיק, אם לא איתי, אז לפחות על התקציב. זה שמקציב את הזמן שנותר ברווח שבין אהבתינו, לבין הסוף. זה שאין בו יותר התחלות. של ילדים. לאיזה זמן. |