רק אני והוא נותרנו כעת, בשעת אמצע לילה שכזו...

אפילו התנים נשתתקו ויצורי הלילה כבר הלכו לישון.

אבל ירח מסתורי שכזה יהפוך כל אדם בר דעת לסהרורי...

לפני מספר שבועות כתבתי כאן על געגועי אל החתול השחור שליווה אותי במבטו החם, עד שיום אחד נעלם כלא היה.

כתבתי גם על תחושת הבדידות המעיקה...

הגעגועים אל החתול נותרו, אך הבדידות כמו נעלמה.

אנשים חדשים הגיעו אל מפתן לבי. גם חדשים-ישנים.

חלקם צמאי תשוקה, רעבים למגע מענג של אצבעות חודרות ולשון פתלתלה...

וחלקם צמאים לשיחה, רעבים למבט, לקירבה.

כמו מחזורי הירח, כך הקרירות נעלמת והחברות האמיצה שבה ועולה.

וכמו זריחת הירח ושקיעתו, כך גם הצער והאהבה...

זורחים ושוקעים, זה לאחר זה, זה בצד זאת, זאת בתוך זה.  

ומהירח המלא נוכל ללמוד שמה שהתרוקן תמיד לבסוף יתמלא...

ואורו הבוהק ילמדנו שלא חייבים להיות שמש כדי להאיר את העולם.

אפשר פשוט לשקף אותה מתוכנו, גם כשאתה רחוק וקטן...