שנות טובות מזמן: לעמוס עוז
| כך נראה אז עמוס עוז "האם האקרוסטיכון היה באופנה באותם הימים, כי כיום בקושי נתקלים בו," שאלה חברה בתגובה לשיר הקודם שהעליתי. ממש לא. אבל מאז שנתקלתי בו כשלמדתי בתיכון את שירת ימי הביניים, הוא חברי הטוב לעט, שבא לעזרי לעתים, כאשר ידי לא מצליחה להניע שיר שתקוע לי בבית הבליעה. במקרים קיצוניים אפילו הלכתי על אקרוסטיכון מהודר, חיצוני ופנימי כאחד. לא תאמינו עד כמה דווקא מגבלות חיצוניות, מצליחות לשחרר גבולות פנימיים שאנחנו מגדירות/ים לעצמנו, במודע או שלא במודע. ודאי אביא עוד כאלה.
כמובן שבשנות-טובות שהבאתי כאן הסיבה לאקרוסטיכון הייתה להדר בברכה, וגם להשוויץ במיומנות
הברכה הנוכחית נכתבה באותם ימים של שנת 1972 למנחה נוסף ב"מחנה ספרותי" השני באוניברסיטת חיפה – עמוס עוז. עמוס עוז היה אז (וזה ניכר גם כיום) גבר יפה תואר עד מאוד. אבל מה שבאמת נשמר בזכרוני הוא קולו, שהיה כמוסיקה כאשר דיבר. יום אחד השמיע לנו עמוס את הסופר דילן תומס קורא את סיפורו "זכרונות ילדות", ואחר כך הרצה על הסיפור. אני זוכרת שהשענתי את ראשי על השולחן, עצמתי עיניים, ולא שמעתי אף מלה. זה היה פשוט קונצרט מופלא.
הוא ידע את זה וניגן בקולו מנגינות קוסמות, שהפילו לרגליו נערות מאוהבות, ושֵרתוּ את תפיסת העולם שלו שהסופר הוא מכשף השבט, שתפקידו להדביר את הרוחות הרעות. כתבתי לו אז מכתב ביקורתי על היומרה, ואת הברכה הזאת, שמהדהדת את המעמד המיתי שייחס לסופר. שמתי לב שגם כאן, כמו בשיר לדן פגיס, חרזתי לַיִל עם תַיִל. אבל מה שונה הוא ההקשר!
שנה טובה לעמוס
שׁוּב נוֹשֵׁב הָרוּחַ בְּשׁוּרוֹת שֶׁל אוֹר נַח הַשְׁבִיל, קָשׁוּחַ בְּאַבְנֵי דְרָכָיו, הַשֶׁמֶשׁ מְפַזֵר קַרְנָיו מִלְמַעֲלָה, שַׁלִיט נָאוֹר.
טֶבַע הַשָׁמַיִם הוּא תָכוֹל בְּדֶרֶךְ כְּלָל, וָרוֹד הוּא רַק בְּדֶרֶךְ פְּרָט נוּגָה שֶׁל טֶרֶם. בֵּין כּוֹכָבִים דַקִים וּבֵין פַּנָס רְחוֹב בּוֹגֵר, כְּבָד גֶרֶם, הַעֲנָנִים אוֹסְפִים רִגְעֵי הִתְיַיחָדוּת שֶׁל מַיִם וְחַשְׁמַל.
לִפְנֵי שֶׁהַשְׂטָנִים כּוֹבְשִׁים אֶת מִשְׁכָּבֵי הַלַיִל עָמוּם קוֹלָם וְעֵינֵיהֵם שְׁקוּעוֹת וַאֲפֵלוֹת, מֵאֶרֶץ עֲתִיקָה הַלַיִל מְגַיֵיס אֶחָיו וְנִקְבָּצִים הֵם בִּגְדוּדִים וּפָרָשִׁים וּמַקְהֵלוֹת, סוֹגְרִים עַלָיו בְּמִזְמוֹרִים, סוּסֵי קְרָבוֹת וַתַיִל.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר, אוגוסט 1972 |
