חברה שלי טוענת שחרדה היא סימן לתשוקה לא מודעת. על פניו הדבר נשמע הגיוני כי אם משהו לא מזיז לנו למה שהוא יגרום לנו לחרדה בכלל. במלים אחרות, אם אנחנו חרדים ממשהו סימן שאותו המשהו חשוב לנו ומכאן שבעצם אנחנו משתוקקים אליו. ובכל זאת, כאשר אני מתבוננת בתחושות החרדה אצלי משהו לא מרגיש לי מדויק. ושוב, כהרגלי, אני מבחינה בשני סוגים של הרגש אותו אני בוחנת, כלומר, אני מוצאת שיש חרדה שאכן מצביעה על תשוקה ויש חרדה שמצביעה אך ורק על חרדה. נראה לי שהדרך להבחין ביניהם היא באמצעות השאלה: "האם הייתי רוצה שהאירוע ממנו אני חרדה יתבטל כליל?" ניקח לדוגמה, את החרדה להופיע בפני קהל כלשהו. היו מקרים שבהם חרדתי מאוד מההופעה אבל הייתי מתאכזבת קשות אם היא הייתה מתבטלת. למשל, אם אני צריכה להרצות בכנס והכנתי הרצאה שאני מרגישה שיש בה רעיונות מעניינים, אני חרדה אמנם מהאופן שבו הם יתקבלו אבל הייתי מאוד לא רוצה שיבטלו את הכנס. לעומת זאת, יש מקרים שבהם אני צריכה להציג משהו ועד הרגע האחרון אני "מתפללת" שהאירוע יתבטל. למשל, אם הטילו עליי להציג איזה נושא בישיבה ואני לא מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד עליו. כשהישיבה מתבטלת אני מרגישה הקלה ורק מקווה שלא יקבעו מועד חדש. במקרה כזה נראה לי שהחרדה שחשתי מהצורך להציג את הנושא הצביעה רק על חרדה ולא על שום דבר אחר. |