0
| אני אוהב את הזריחות, זה כבר באוטומט שאני יושב במרפסת, כל בוקר וממתין לצהוב הגדול... ואז, משום מקום הם מופיעים, כמו הגמדים שהפתיעו כל בוקר את זוג הקשישים, בסיפור ילדים הידוע.
רק שהחברה', הם לא מקפידים כל כך על שקט, הרעש שהם מקימים, כל כך אופייני, שכל אחד יכול לזהות, על מה ועל מי מדובר..כאילו היו חלק בלתי נפרד מהרגע הקסום שבו נולד יום. יחד עם זאת, אין מי שיכול לבוא אליהם בטענות. זה גרם לי להרהר....
מאת: סטיב מילר
אין הבדל בין טוב לרע, במקום שבו אני נמצא, אולי הכול רק אחיזת עיניים. השתכנעתי, שזה לשם פרנסה, להיות בן חורג לאמא אדמה, ולהחזיר לה מנה אחת אפיים. מסתובב בין השורות, זבל מכל השכבות, האנשים שונים, אבל בזבל כולם דומים...
יש פה שטרות שפעם היה להן ערך. הבטחות שלא נמצא להן דרך, והר שלם מלא בתירוצים. אם חיפשת אמונה שנגוזה, אצלי תמצא אותה, עדיין בפוזה, וסלח לי עם הריח לא נעים... מניסיון של השנים, כשאני מביט באנשים, אני יכול לומר, מה יש להם בשקים....
כתבות על אונס, שוד ורצח, מלחמות על טריטוריה ושטח, קילומטרים של חוקים והסברים. אם את בקטע של ארכיאולוגיה, יש פה ים של אידיאולוגיה. שאף אחד לא יודע מה עם זה עושים... ואני, אני הזבלן, שמנקה את העולם, ואני האיש הכי קטן מכולם...
לא מבין הרבה באהבה, לא מבין הרבה באמונה, שמעתי, שיש מישהו במרום. אז אולי הוא כאן איתי בקצה החבל? מכוון את התנועה של כל הזבל, ונותן לי את הכוח לעבור עוד יום.
זה נכון אני רק זבלן, לא חכם כזה גדול, הזבל כאן, מסביר כבר את הכול....
|