כל זה נכתב ... כדי שאולי, זה יגרום לחיוך ולאושר אצל אדם אחד או שניים. בעתידו המשותף עם עצמו. בשביל זה, רוצה לכתוב, את זה: ההתנהלות שלי ברובה אינטואיטיבית, גם כשמדובר בהחלטות משמעותיות בחיי. ומה קורה אם הקול הפנימי הזה, מודיע על צורך מסויים, שכל שאר הנוכחים המשמעותיים בחיי: ילדיי, אימי, בן זוגי, אחיי, אבא של בן זוגי.. מה קורה אם הם, מוצאים שההחלטה שלי, שגוייה מיסודה, שהיא לא נכונה מעשית, שהיא תפגע בנפשות פועלות, שהיא תשנה סדרי עולם. מה אז? אז, זה פשוט יותר קשה לעשות צעדים שמקורם מתוכי פנימה. ואכן במקרה הזה, היה לי רק לסמוך על עצמי. ומה קורה אם...אמא שלי, שאצלה אני מתגוררת אומרת לי : קודם תעזבי את הבית ואחר כך תעשי מה שאת רוצה, והאחים שלי שולחים לי מכתבי נאצה כי כנראה השתגעתי, ואבא של בן זוגי מתחיל לדון איתי על כספים ולבחוש בקלחת לא לו ובכעס רב? (הכל קרה, אני לא מגזימה) וכולם חושבים שזה פשוט לא נכון.
בן הזוג רוצה לנסות עוד פעם (אבל אין עם מה לנסות, הלב עזב מזמן) הילדים, כמובן שלא רוצים שזה יקרה. עד היום יש לי שיחות מעניינות עם ביתי האמצעית על כיצד ולמה ואיך (המפתח: כנות, פתיחות למצוקתה ובגובה העיניים. בלי לכסות, אלא לתת מידע בהתאם ליכולת ההבנה ותשומת לב לתחושותיה) אמא שלי, מתוך הפחד שלה, לאור הנסיונות הכושלים שלה, באימה, מנסה כל מה שביכולתה לעשות על מנת שזה: לא יקרה. אפילו במחיר של לזרוק אותי לרחוב. כמה כאב יכול פחד לגרום מבלי רצון ממשי לגרום אותו. מי כאן ניהל את מי? (לא הלכתי, כי באמת לא היה לי לאן ללכת) ואחיי, פשוט הספיק להם קושי, פשוט הספיק... (ולפעמים קיטור מוציאים לא תמיד במקומות שאכן שם הוא התקבל) הלכתי באש ובמים, באמת. צעדיי מחושבים (גם לאינטואיציה יש אינטיליגנציה) על מנת לגרום לכל הנפשות הפועלות להגיע למצב בו הם רואים שהכל בסדר. משבר הוא לא משהו רע, הוא פשוט שינוי. אף אחד לא אמר ששינויים הם דברים קלים, אבל אם הם מצרך המציאות, אז מה עושים? כל אחד בסיפור הזה היה זקוק לאהבה וביטחון, שכל המתרחש נעשה נכון וטוב. ככה זה לפעמים. כשעושים דבר שהוא נכון לעצמך, לעיתים הסביבה מגיבה בצורה קשה. אנחנו נוטים להשאר בנוחות גם אם המחיר הוא גדול והסביבה לעיתים מגיבה מתוך הפחד שלה לשינוי. היום אמא שלי אומרת שמבינה אותי על בחירתי (שנתיים אחרי), אבא של אבי ילדיי, כשפוגש אותי, מחבק ומנשק. אחים שלי פשוט ראו שניתן, להתגרש תוך כבוד הדדי, חברות, עזרה תמידית ושיתוף פעולה, גם אם מרקם היחסים משתנה. אבי ילדיי מוקף באוהבים ואהובה. ואני, לאחר בכי ועיבוד השינוי (כי אבד קונספט שרציתי בו, אבל לא יכולתי לשקר לעצמי, הוא לא היה קיים, כבר כמה זמן), במישור הזה, אני שלמה עם החלטתי. ילדיי אהובים מכל כיוון ותשומת הלב לתחושותיהם קיימת כמיטב יכולתנו.
מוקדש לכל מי שמאד מפחד לפגוע באהוביו ולא מעלה בראשו את האפשרות שיתכן והם יהיו מאושרים יותר כאשר הסערה שבשינוי תחלוף. כל הנאמר, נכתב מתוך נסיוני בלבד, מתוך כך שחשה את כאבי המסתתרים מאחורי מסכות. אין בזה שום המלצה לפירוק. אני בעד גיבוש, אך לא בכל מחיר. אני פשוט חושבת שאנחנו, המין האנושי, מועילים יותר לעצמנו ולאחרים כשאנחנו מאושרים. ואני לא שופטת, היות ויש לי היכולת להרגיש את מצוקת מי שממול. אולי בגלל שיש לי היכולת, אני כואבת את כאב זה שמפחד לפגוע, זה שמפחד לחיות, זה שמפחד לשנות. גם זה שאין לו כוח לשנות. האנושיות שלנו כה חזקה. אני רק רוצה בטוב. תודה
|