דנה היתה אחת מהבחורות הכי רגילות שיכולתם להכיר, עד שמצאה שכן תלוי מצווארו. זה היה בוקר חמים, והיא שמעה רעש משונה בעת שציחצחה את שיניה. היא יצאה לחדר מדרגות, ואחרי שלא ראתה כלום, אך הוסיפה לשמוע אנחות של ייסורים, הדפה את דלת השכנים, שנמלקה תחת ידיה כראש של תרנגולת, וגילתה שהשכן שלה התאבד. אמא של דנה, שהיתה קשורה מאוד לשכן, ויש שאומרים שאף ניהלה איתו הכרויות דיסקרטיות , התקשתה לקבל את הבשורה, וכעסה על דנה שמצאה אותו. כאילו דנה בכלל יכלה לשלוט במה שהיא מגלה או לא, הרי כל השליטה היתה בידיים של השכן, בייחוד על חייו, והרי כך זה צריך להיות, יש שיאמרו. אבא של דנה, איש צבא שבילה את רוב ימיי בבסיס בדרום, הוזעק באופן מיידי על מנת לעשות ניהול משברים במשפחתו. לצערו הרב, הפרשה קיבלה כבר יותר מדי יחסי ציבור , והמפקד שלו חשש שהשם שלו יקושר בפרשה. "זה מה שחסר לנו עכשיו, אלברט, כתם על שמך. עוד כתם" אמר ולא הוסיף, ואלברט ידע כי אחרי ה ייעוץ תקשורתי שקיבלו לנוכח הפרשה הקודמת אסור לו לפשל. דנה לא דיברה כמה ימים מאס האירוע, היה לה קשה לשכוח את זוג העיניים הענבריות של השכן מביטות בה במעין תאווה שהלכה ודעכה. כאילו במבטו בה ניסה להיוותר בחיים. דנה הלכה ונסתגרה בתוך עצמה, ושיוועה למות בלי משים או לבנות חיים חדשים, בתור מישהי אחרת עם משפחה חדשה . מאחר ושתי האופציות לא היו ישימות כלל, היא החליטה לנסות לישון ככל שיכלה, וכך החסירה ימים רבים מבית הספר, ולא התראתה עם חבריה. גם ככה כל החברים שלה מסודרים ב זוגות , ורק אצלה היה חסר חלק הפאזל שיגרום לה להרגיש שלמה. אמה שלה הציעה לה לנסוע ל סאמר סקול שזה סוג של מחנה קיץ בשוויץ, אבל היא לא יכלה ללכת, היא לא יכלה לעשות כלום. בקושי אכלה. בחלוף הזמן, היא החלה להוריד מאתרי אינטרנט תמונות של אנשים שהתאבדו, מדפיסה אותם ב מדפסת צבע

ועושה חמישה עותקים של התמונה ב מכונת צילום שהיתה לה בתוך ה מדפסת משולבת . היא לא רצתה מראש להדפיס חמידה עותקים ב מדפסת , אלא היה חשוב לה הריטואל של הצילום עצמו, השכפול. כל עותק היתה מכניסה למעטפה וממענת אחד לה, אחד לאימה, אחד לאביה, אחד למפקד, ורק על מעטפה אחת לא כתבה שם- זוהי המעטפה הממוענת למי שילמד לאהוב אותה.