בימים האחרונים נזכרתי כמה אני אוהבת את הלילה.

חזרתי לשבת בבית הקפה שהיה הקבוע שלי, ויוצא לי לבלות שם לילות ארוכים ורווי קפה.

הכרתי אנשים חדשים ואנחנו מוצאים את עצמנו מדברים עד שמתחיל לעלות אור של בוקר חדש, מתקפלים מהר וכל אחד בורח למיטתו.

שכחתי כמה אני אוהבת את השקט של הלילה, את האוויר הנקי יחסית, הקור של תחילת אוקטובר בשעות הקטנות. הצורך ללבוש סווטשירט כי צמרמורות עוברות בכל הגוף וכוס הקפה המליון לא מספיקה יותר.

נזכרתי כמה אני אוהבת להסתכל על המוזרים שמגיעים לקפה, יושבים בזוגות או חבורות או בודדים, מעשנים או מביטים בסלידה על אלה שמעשנים, שותים בירה או אספרסו, וכל אחד עם התיק שלו. יש את זה שצורח אם לא מביאים לו סיגריה ואת זה ששולח מבטי זימה לכל בחורה שעוברת, בין אם היא בת 20 או 60.

נזכרתי כמה נעים וכייף לנהל שיחות ברומו של עולם על תיאטרון, תפקידים, מונולוגים. כמה זה נעים שיש פרטנר לשיחה שמבין את התשוקה ופוחד בדיוק כמוני.

נזכרתי כמה זה נעים להתחיל שיחה מנושא משותף אחד ולעבור לשיחות על דברים שונים ומשונים, אהבות וחששות, רגעי משבר ורגעי עילוי נפש. כמה זה כייף להכיר אדם חדש ולהכניס אותו, ברובד זה או אחר, לחיי.

זה כמו לגלות את עצמי מחדש, וזה תענוג.