בעסקה צריך לספק סחורה וצריך להיות לה מחיר. אצלנו ה"עסקה" הפכה מפלצתית כל כך ומהווה ניצחון לחמאס שהשיג כל שדרש. פרשנות
איך נטוס לאנטבה? הרי בסוף תהיה ועדת חקירה. הרי הציבור ידרוש דם. הרי אנחנו בתקשורת נתבע ראשים. מבקר המדינה יבדוק, היועץ המשפטי לממשלה יפסול, ארגון ה"אמהות למען שחרור כל האסירים ותשלום כל מחיר לאלתר, מיד ומראש" ירעיש עולמות. שלא נדבר על משפחות החטופים, המטה להחזרתם והצבא שמתגייס למענם.
נשארת השאלה הקטנה, המטרידה, מי עושה במקביל לובי למען המדינה הזו. מי חושב, בין היתר, גם על שלומה. על ביטחונה. על האינטרסים החיוניים שלה. ומי יביא את דברם של הנרצחים. אלה שכבר נרצחו (עשרות מהנרצחים נפלו קורבן למשוחררי עסקת טננבאום), ואלה שעוד יירצחו.
ומי יסביר לאבו-מאזן שאין בעיה, אנחנו מוותרים עליו ומעדיפים חמאס גם בגדה. ומי יגיד לכל נער ונערה פלסטינים שזה סתם, זה לא באמת, ממש לא כדאי לרצוח יהודים, כי בסוף נתפסים ונענשים (ואחר כך משתחררים).
הדרמה ביום שישי נעה בין שני קטבים. "הממשלה" מול "המשפחה". כל צד ודובריו, כל צד והאסטרטגים והיועצים שלו. ככה מתנהלת היום המדינה. צאו לעולם הגדול, הנאור, לאירופה, לאמריקה, לאן שתרצו, ולא תמצאו דבר כזה. באמריקה, סמל של המארינס היה מביא את הקלטת בדממה לבית המשפחה ובזה זה היה נגמר.
אגב, הוא לא היה מביא את הקלטת, כי אף אחד לא היה משחרר טרוריסטים כדי לקבל קלטת של חייל חטוף. לא באמריקה, וגם לא בשום מקום אחר בעולם. כנראה שרק אנחנו באמת חפצי חיים ומבינים שבאיזור הזה, מוקפים מאה ומשהו מיליון מוסלמים, אין ספור ארגוני טרור, אלפי טילים ותכף גם פצצת גרעין באיראן, הדרך היחידה לשרוד היא להיכנע לטרור, לשחרר את כל הרוצחים, להתפרק, ולפשוט רגל מול כל חייל חטוף כאילו אין מחר, כאילו אין דבר, כאילו הכל מותר ואין קווים אדומים.
בסוף, כנראה, תהיה עסקה. מה שקרה בסוף השבוע זה הכנה לעסקה. ראש הממשלה, שהחליט ללכת על זה, מכין את הלבבות בציבור. השאלה היא, למה אנחנו ממשיכים לקרוא לפארסה הזו "עסקה". הרי בעסקה צריכה להיות סחורה, וצריך להיות מחיר, והמחיר צריך להתאים איכשהו למחיר השוק של הסחורה, ולהיות רלוונטי לסחורה.
ורק כאן אצלנו זה הפך מפלצתי כל כך, מטומטם ומיותר כל כך. כשזה יקרה, אנחנו נתעטף בדמעות התרגשות (אמיתיות) והנפש תתרומם ליום-יומיים (עד העצב הבא).
הם יהפכו אותה לעוד ניצחון שמיימי אדיר, ובצדק. מאות הרוצחים יירקו לנו בפרצוף. התנועה האיסלאמית תערוך עוד מפגן כח אדיר באום אל-פאחם, כפי שעשתה אתמול, ותחזק את ידי חמאס.
חאלד משעל, שאמר אתמול שחמאס ימשיך לחטוף עוד ועוד עד שישוחררו כל האסירים, יחייך חיוך רחב. וחמאס יטאטא את אבו-מאזן לשולי ההיסטוריה, בעוד החטיפה הבאה יוצאת לדרך.
אגב, הם לא יצטרכו לחטוף עוד הרבה. אחרי הניסיון הזה, עם החייל הבא צריך לעשות דבר פשוט: להעלות אותו לאינטרנט בשידור חי, קשור ליד עמוד תלייה, ולהודיע שמחר בשעה 12 בצהריים הוא ייתלה אלא אם כן כל האסירים הפלסטינים באשר הם ישוחררו לאלתר.
נראה אותנו עומדים בזה. מה שבטוח, שר הביטחון ישגר תמונה של עצמו צופה בזה. כשיתפזר האבק, יוכל בנימין נתניהו, ראש ממשלת הימין הגאה, האיש שהוריד את אובמה על הברכיים ולימד את הפלסטינים לקח, לסמן לעצמו עוד "וי" בפנקס. הנה, הוא גם בונה בשטחים הרבה פחות, וגם משחרר רוצחים הרבה יותר. בדיוק כמו שהבטיח.