מרוכזת בתוך שלי בזמן האחרון... גם ברגעים של כיווץ, כאב, תעצומות ענק ששוטפות לי את הנשמה, גם אחרי צלילות למעמקים- אני מוצאת את עצמי מושיטה לי יד ענוגה, מלטפת ברוך, מוצאת מקום לחיבוק עצמי אוהב... קשובה לכל קולותי. לא מפחדת מאלו שאינם מחייכים תמיד.

החיים האלה... משהו משעשע ביותר- כל המפגשים, כל השיחות, כל המילים המתרוצצות- חבורת נמלים ענקית, אינסופית, דומות כולן אחת לשנייה ובכל זאת לכל אחת הקצב שלה, התפקיד שלה.  מילים קטנות ושחורות, מלאות בתחושת חשיבות עצמית... אפילו הן אינן מבינות שהן בסך הכל נקודות קטנות בסך הכל העצום.  שהן מקבץ רנדומלי של משמעויות, שהדבר האמיתי הוא חסר מילים לחלוטין. הן עסוקות מאוד המילים- בלשרת את האשלייה, בלהעניק תחושה פיקטיבית של משמעות או של שליטה, לא עלינו...

לפעמים אני משחקת- ממש כמו ילדה- במילים. אז הן הופכות לקוביות קטנות וצבעוניות בידיי הקטנות- אצבעותיי הארוכות מגלגלות אותן בינהן כמו קוסמת, חיוך עדין על השפתיים, אני יודעת- אני משחקת- אני נהנית מכל רגע... אני מאבדת את עצמי למציאות.

ביני לביני יש שפה אחרת, אני מניחה אז לכל קונספט מובנה, אני רק מין משהו כזה מצחיק, שהוא אני. ואני חיה, ונושמת מאוד מאוד.

לפעמים גם ניקוטין, ופיח תל אביבי, וריחות למיניהם...  בעיקר נזכרת ביופי הזה של הלהיות.

פתאום זה נהיה יפה- כמעט פואטי.

אהבה.

אהבה וזה הכל, וברור כל כך שמשהו או מישהו מאיפשהו עושה מאמצים כבירים כדי שהאיזון ישמר כאן למטה, ולפעמים קצת כואב ולפעמים ענוג קסום נפלא, ולפעמים המוסר משחק בנו ואנחנו בו, ומעשים מוגדרים באופן שרירותי כטובים ורעים, לעצמינו ולאחרים.

ובסך הכל- התחושה הנעימה הזו של ההרפייה, שחרור הצורך העצום הזה בידיעה הברורה, והרי הכל נזיל כל כך... חוץ מהיהלום שבפנים. 

שיהיה המשך יום נעים.