דומה שהיה זה בכיתה י"א, המורה לאנגלית, טיפוס מיוחד, שאל אותנו כהקדמה ללימוד שירו של פרוסט "The road not taken":

" האם מישהו מכם עוצר בדרך לבית הספר, כדי לראות ציפור?"

"אני עושה זאת" חשבתי בלבי ושיתפתי את חברתי הטובה שישבה לידי. כמובן, שאני עושה זאת, הרהרתי, איך אפשר אחרת?

להפתעתי, אף יד לא הורמה באויר, אף לא אחד מהתלמידים, גם אם הוא נוהג לעשות כן, לא הודה בדבר.

"נו, תרימי את היד, תגידי לו", אמרה החברה. "לא, לא חשוב" מיהרתי להגיב.

אחר כך, הצטערתי, ששילוב של בושה ושל פחד ששוב אתויג כמוזרה הנצחית מנעו ממני מלהרים את ידי. אז, אולי לא רציתי להודות בפומבי בעובדה שהרגעים הקטנים הלו, העצירות הקטנות, ההתבוננות במתרחש בטבע, הם לחם חוקי. שמחה אני שלא הפסקתי נוהג זה ועודני מתמידה בו גם היום.

להתבונן, לעצור ולהתבונן, זוהי עבורי דרך למילוי מצברים. להפסיק לרגע את המירוץ המטורף של החיים, שלא ברור לי למה אנו לוקחים אותו כmust, ולהנות מהרגע.

רגעי אושר, התבוננות חיצונית שממלאה את הנפש ותורמת גם להתבוננות הפנימית.

לעצור, לראות ציפור, לראות פרח שפורח, לראות ענן שמתפרץ, לראות ירוק שמתחדש, לתת לרוח ללטף את הפנים, לתת לריח המתוק לחדור בפנים.

 להקפיד לראות את הדברים שעושים לנו טוב, ולהפנים שבזכותם אנו חיים.

*הערה - אני בתפיסה שמאחר שהאדם בא מהטבע ובמשך מאות אלפי שנים חי כחלק בלתי נפרד ממנו, עמוק בפנים הטבע וההתבוננות בו הם המקום "המרפא" שלנו. אולם, בדברי לעיל אני מתכוונת לכל מה שעושה טוב למישהו.