לא נפגשנו המון זמן

והיום, העבודה שוב חיברה ביננו.

וכשנגמרה הישיבה ויצאנו לשתות

התחילו הסיפורים.

את האיש שלה, שהכרתי, זרקה כבר מזמן.

כי בגד ועשה ילד לאשה אחרת.

אחר כך היה עוד אחד ועוד אחד

"ואני והבת שלי בת העשרה מצויות פחות או יותר באותו מצב רגשי, של סערות והתרגשויות

והורמונים מתרוצצים", אמרה בחיוך

 ואני לא יכולתי להתעלם מהטוב שהאקשן הזה עושה לבחורה ( היא פשוט נראית פגז!!!)

ואז היא סיפרה, עם אור בעיניים,  על האיש העכשיווי, שצעיר ממנה כמעט בעשור (זה טרנד, כנראה)

אבל לא מוכן להתחייב. לכלום.

"יאיתו כול להיות לילה נפלא , חלומי, אבל בבוקר - האיש נעלם. לפעמים לשבוע.

לא טלפון, לא מייל וזה נראה לו הכי טבעי. אבל הוא כזה.

ילד שפוחד מהתחייבויות, גם בעבודה. תני לו תרמיל ומקל והוא יטייל. שנים. ככה הוא אוהב".

ואת? שאלתי. מה את אוהבת?

"אני אוהבת את הבלתי צפוי הזה. את הידיעה שאיתו אפשר לנסוע באמצע הלילה לאילת ולחזור,

רק כי אני רוצה לראות את הים. כשאני מבקשת ממנו משהו, ברור לי שהוא יעשה הכל כדי שאשמח".

אז מה הבעיה? שאלתי.

 "אני רוצה בטוח. מישהו שיחזיק לי את היד". היא ענתה.

באמת? זה מה שאת רוצה, או שזה מה שחינכו אותך שצריך לחפש ולמצוא. קשר קבוע. מסודר כזה.
"כן, למה שלא יהיה גם לי משהו כזה?" היא אמרה.

אולי כי את לא באמת רוצה אחד כזה?

למה שלא ארצה?שאלה.תראי מסביב. בחלונות של הבתים רואים אותם. גברים של נשים. מחוייבים. צמודים.

תהיי רצינית. אמרתי לה. את באמת רוצה לצידך אחד מה"מסודרים" וה"קבועים" האלה, עם הכרס והזיפים , הפרצוף הזעוף והריח החמוץ?

ושתינו צחקנו, יודעות את התשובה