היה יום עמוס לשם שינוי.

מעניין וכיף וקשה בו זמנית.

כרגיל התעוררתי מוקדם (4.30 ואח"כ 6).

היום היה יום משפחתי.

אספתי את האחיינים, והלכנו לראות את אימפי בקולנוע.

גם הלכנו לאולם משחקים ולקניון השני בשביל מקדונלדס.

היה כיף להיות עם האחיינים.

גם הסרט היה לא רע בכלל.

לפעמים היה לי קצת קשה...

בעיקר כי כבר ממש נהייתי כואבת ודואבת...

כל ההליכות והנהיגה.

בסיכום היום...היה שווה את זה.

הכאב והקצת סטרס ודאגה לילדים שלא יעלמו, שיהיו שמחים , שיהנו עם הדודה וכו וכו

הכל שווה את זה.

אני כל כך אוהבת את הילדים האלה, ונהנת לראות אותם גדלים ומחכימים ונהיים מצחיקים...(יפיפיים הם תמיד היו)

אחרי שחזרנו מהטיולון גם אמא ואבא שלי הגיעו לבקר את הנכדים.

היה נחמד (אפילו שאני כבר הייתי בדרך להתפרקות נפשית ופיזית)

מה שהיה קשה לי היה:

לגלות שאני כל כך היפר-רגישה לכל עניין הפיברו והכאב וההשפעה של זה על החיים.

כמה שהמשפחה אוהבת ודואגת ועוזרת, לפעמים עדייו קשה להם להבין.

ולגיטימי, הם לא חיים את הכאבים שלי.

לא ברור לי למה, אבל בראש שלי כנראה אני מצפה ממי שמכיר אותי שיבין אוטומטית,

וידע שאם אני לא נוסעת מחוץ לעיר זה כי אין לי כח (פיזית).ולא כי לא בא לי לבקר,

וכשאני לא רוצה לעשות משהו שקשור לידיים זה כי זה מיותר עבורי ובזבוז של האנרגיה המעטה שיש בידיים.

הבעיה היא שכשמישהו לא מבין, ומה שנאמר בצד השני נתפס אצלי כזלזול בכאבים או downplaying my pain

זה פשוט ישר מכניס אותי לדמעות ואני לא מסוגלת להסביר את עצמי.

מה שהבנתי (בעזרת אחותי) שככה, בזה שאני יוצאת בסערה  מהחדר בוכיה (שוברת את הכלים),

כל מי שהיה בחדר נותר מבולבל, ואני נשארת מוטרדת ועצובה ובוכה.

וזה גם לא ישתנה, אלא אם אני אשאר ואנסה להסביר.

אולי אני צריכה ללמוד איך להסביר את עצמי יותר טוב.

גם לאנשים שהכי קרובים אליי.

הבעיה היא שלפעמים נמאס. נמאס להסביר.

שכשאני מדברת על זה כל הזמן ומסבירה לאמא, לאבא, לתומר (החבר) , לאח לאחות...לחברים..אני מרגישה מסכנה ומבאסת ומעציבה (ברור שזה כי הם אוהבים ודואגים) 

זה מרגיש לפעמים כאילו אני רק מעציבה אותם כשאני מדברת על זה.

חוץ מזה שאני מעציבה את עצמי.

כמובן שאמא תמיד אומרת לספר לה הכל.

אבל נשבר לי הלב כשהיא רוצה לשמוע שהמצב השתפר וקשה לי לומר את זה בלב שלם...

 אני לא משקרת כמובן אבל גם מעדיפה לרוב לא להכנס לזה יותר מידיי.

לפעמים אני אפילו בוחרת לא להתקשר למישהו כי אין לי כח לדבר על עצמי....

אז אני מרגישה קצת אבודה, וקצת מחפשת את עצמי, שוב...