כל שנה אנחנו נוסעים לוירג'יניה ביץ', למה? כי זה רק שמונה שעות נסיעה מניו יורק וחוף הים מזכיר את חופי הים שלנו, עם בתי המלון והכל. שם על הטיילת יש פסל ענקי של נפטון - אל הים במיתולוגיה הרומית. אז כדי להיזכר בחופשות המדהימות שלנו, קראנו לכלב שלנו נפטון.

 איזה כייף, עשר שנים אחרי שאמרנו שלום לנר-לי, הכלבה שאימצנו בישראל, אנחנו מאמצים שוב כלב. הפעם כלב זכר, מדהים. את כל הטעויות שעשינו עם נר-לי אנחנו מתקנים עם נפטון "תיקון עולם" קוראים לזה כאן באמריקה. כשאני מגיע הביתה נפטון קופץ עלי משמחה, כשאני מתעורר בבוקר הוא קופץ עלי בהפתעה. איזה כייף. חזרתי כמה שנים אחורה. לפני שלקחנו את נפטון, לקח לילדי ולאישה שאיתי חמש שנים לשכנע אותי שניקח כלב. בהתחלה לא הסכמתי, כי חשבתי שהכל יפול עלי אבל בטיסה האחרונה לישראל, ראיתי את הסרט "מרלי ואני" והתמוגגתי מנחת. מרלי, כלב מופרע מכל הבחינות, אבל התרגשתי מהסרט ונזכרתי בנר-לי. "בואי ניקח כלב כשנחזור" אמרתי לאישה שאיתי. "מה???????????????????" אמרה כלא מאמינה, "חמש שנים אנחנו מנסים לשכנע אותך ומה ששיכנע אותך זה סרט שכזה?" חייכתי "כן". גם אני לא הבנתי את הסיבה. לא תמיד צריך להבין הכל בחיים. יש הפתעות. רוב האנשים שרואים את הסרט הזה, דווקא לא יקחו כלב. אבל מה לעשות אני כנראה שונה, ואתם? או איך שהאישה שאיתי אומרת "איך תמיד אתה מתחבר לכל המוזרים האלה?" לך תסביר שאם אתה שונה, האנשים סביבך גם הם יהיו שונים מהרגיל. מעניינים יותר, יצירתיים יותר, איכפתיים יותר...

"נפי-נפי-נפי-נפי, נפי בוא..." והוא כמעט תמיד בא, אבל תמיד מגיע כשיש לי אוכל ביד. "כלב טוב" דומה לי אני חושב, גם אני תמיד בא כשיש אוכל בסביבה.