הנחת תפילין, נאמר בכתובים, גורמת להטלת יראה אצל חיילי האויב בעת מלחמה. הלוואי שכל היהודים והחיילים יניחו תפילין, כל יום חול. האם המסקנה מן הדברים היא, שכאשר החיילים אינם מניחים תפילין מגיע להם, חלילה וחס, ליפול בקרב? שטויות. הבל הבלים, וגסות רוח.

חייל צה"ל המגן בגופו על עם ישראל, בלי קשר לכמות המצוות שהוא מקיים, זוכה לקיים מצווה המגמדת, אולי, כל מיני מצוות אחרות.

כל החלוקה השטחית הזו, בין דתיים לחילוניים טפלה לחלוטין. יש מי שנראה דתי עם זקן עבדקן וארוך שיש בו פחות מצוות ממי שהתווית והסטיגמה שנדבקת אליו, בגלל מראהו החיצוני, היא של חילוני.

המכנה המשותף המאחד בין כל עם ישראל, הרבה יותר עמוק ומהותי מכל ההבדלים החיצוניים האלו. כמובן שזה לא אומר שניתן לוותר ולהתפשר על איזשהיא מצווה, או שיש לנו בכלל כלים לאמוד איזה מן המצוות חשובה יותר. אבל התורה, זו המשקפת את דעתו של ה', היא זו שקובעת, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. על אכילת כשרות, עם כל הכבוד, לא נאמר משפט כזה.

חייל שנפל בעת מילוי תפקידו, הוא לא רק צדיק. הוא הופך עם מותו לקדוש, מפני שהוא זוכה, גם רוחנית, לדרגה העליונה הכי מזככת שתיתכן. והוא מצטרף לרשימה ארוכה של יהודים שמתו על קידוש ה'. הקדושה שלו נצרפה בדם. לא באמירת "אמן יהא שמי רבא" בבית הכנסת, שכבודה במקומה מונח.

ואף על פי כן, אני מקווה שאף חייל או יהודי לעולם לא יפול. שכולם יחיו להם באושר ועושר פה בעולם הדפוק הזה. ושנהפוך את העולם הזה, דווקא אותו, למקום שכייף לכולם לחיות בו.

לימוד תורה וקיום כמה שיותר מצוות על ידי כמה שיותר יהודים אמור להיות האמצעי להשגת המטרה הזו, כי קיום המצוות המקשרות בין היהודים אל ה', ממשיכות אור רוחני אלוקי אל העולם ומשנות אותו, אבל לאהוב יהודי אחר, גם היא מצווה והיא לא פחות חשובה מהנחת תפילין.

על המצווה: ואהבת לריעך כמוך נאמר, שהיא כל התורה כולה. ז"א, היא הבסיס והיסוד לכל. ולא בטוח שכל מי שמניח תפילין, מקיים אותה בהידור, אפילו אם הוא רב חשוב.

אף אחד מאיתנו, בני תמותה, לא יודע למה ה' עושה את מה שהוא עושה בדרך שהוא עושה. ויש המון יהירות ביומרה לדברר אותו, בדרך שגורמת כאב, ועוד להורים שכולים.